ראינו כיצד קיבל אברהם את מתנת הצדקה. בנוסף, גם הצבענו על הקשר שבין חג הפסח לישוע מנצרת, בלמדנו שהגילוי מחדש של שורשיו היהודיים של ישוע מהווה דבר מעניין ומסקרן עבור יהודים וגויים כאחד, דבר אשר הביא אף לחגיגות סדר פסח משותפים.

בראשית כ"ב – אברהם נבחן בקורבן

העדות המקראית אודות בחינתו של אברהם בעניין הקרבת בנו יצחק בונה על היחס הזה הקיים בין ישוע לבין התורה כבר מן הטקסט בבראשית כ"ב. סיפור העקידה השלם מבראשית כ"ב הואכאן. פירוט היחס של הסיפור המקראי לישוע היא נידונה להלן.

אלוהים אתחל את כל ניסיון העקידה על ידי כך שנתן לאברהם מצווה משונה:

וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך. (ברא' כ"ב 2)

אף על פי שלאורך הדורות רבים תהו למה אלוהים צווה על אברהם לעשות דבר כה דרסטי, אברהם לא התמהמה, אלא…

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.   בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק. (ברא' כ"ב 3-4)

בזמן המסע בן שלושת הימים, במוחו של אברהם, יצחק היה וודאי כבר "מת", שכן הוא ידע מה עתיד היה להתרחש כאשר הם יגיעו להר המוריה. כאשר הם הגיעו ליעד, אברהם…

וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.   וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. (ברא' כ"ב 9-10)

זה בנקודה הזו של העדות המקראית שפעולת הצלה דרמטית מתרחשת…

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.   וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.   וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנו. (ברא' כ"ב 11-13)

ברגע האחרון איל לוקח את מקומו של יצחק כקורבן על המזבח. אותו האיל הועלה לעולה במקום יצחק. האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות.

עכשיו, יש עוד תפנית מעניינת בעדות המקראית. שים לב למה שהולך לקרות כעת בסיפור המקראי:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. (ברא' כ"ב 14)

דיון בשימוש בשורש רא"ה בסיפור העקידה:

ניטיב להבין יותר את הקטע הנ"ל מן הכתובים, וכן את המשך הכתבה הזו, אם נפנה לדון בעניין השימוש בפועל מן השורש רא"ה (ה' יראה) בפרק זה. השורש מופיע לראשונה בפס' 8 כאשר, לשאלת יצחק בנו (איה השה לעולה?), משיב אברהם "ה' יראה לו השה לעולה". אותו השימוש בשורש מופיע שוב בפס' 14 בשם שמעניק אברהם לאותו המקום לזיכרון אירוע העקידה – "ה' יראה". מתוך התבוננות בהקשר נבין שלא ייתכן שמדובר בראייה גרידא – כלומר, במובן שבו היינו משתמשים בשורש זה היום. למעשה, בשפה התנכית השורש רא"ה מדבר לא רק על ראייה פיזית אלא גם על ראייה במובנים מופשטים וסמליים יותר. אחד האופנים שבו המקרא משתמש בשורש רא"ה בעניין "ראייה סמלית\מופשטת" היא לתאר תהליך של חיפוש מציאה ובחירה. דוגמא לכך נמצא בברא' כ"א 33:

 וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

כאן מדובר בעצה של יוסף האסיר לפרעה, תרם מינויו למשנה המלך, שעל פרעה לחפש ולבחור איש חכם שיוכל להנהיג את המדינה ולהכינה לבצורת הקרבה.

דוגמא נוספת לשימוש שכזה בשורש רא"ה נמצא בשמ"א ט"ז 16:

‏וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל עַד־מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל־שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ׃

במקרה זה מדובר על כך שאלוהים בחר בדויד להיות מלך, וזאת מתוך כל בניו של ישי.

משני המקרים המצוינים לעיל ניתן לראות כי לשורש רא"ה בכתובים יש גם משמעות של מציאה ובחירה. אם נחזור לקטע שלנו (עקידת יצחק – ברא' כ"ב) נוכל לראות מן ההקשר ומן רצף הדברים בטקסט ש"ראייתו" של אלוהים בעניין שה/איל לא מדברת על כך שאלוהים ראה או הבחין בקיומו של חיה לקורבן, אלא אברהם טוען, אל מול התהייה של בנו, שאלוהים יספק (יחפש..ימצא..ויבחר) לעצמו שה לעולה. פרשנות זו מתאימה גם לשם שנותן אברהם למקום, ולכן יש להבין את הצירוף "ה' יראה" כ"ה' יספק".

כאשר אברהם פונה לתת שם למקום, היינו מצפים שהוא ירצה להביט לאחור אל הרגע שבו אלוהים סיפק את האיל כקורבן במקום בנו. במקום זאת, השם שאברהם נותן למקום מביט קדימה את העתיד (ה' יראה), במקום אל העבר, כאשר אלוהים סיפק את האיל.

מדוע ניתן למקום שם אשר מביט קדימה אל העתיד במקום שם אשר מביט לאחור ומזכיר את הצלתו של יצחק?

אותו הר המוריה הוא המקום אשר כ-1000 שנים מאוחר יותר שלמה בונה עליו את בית המקדש. אנו רואים זאת מאוחר יותר בתנ"ך:

וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ–אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. (דה"ב ג' 1) 

בזמנו של אברהם (2000 לפנה"ס), הר המוריה הייתה לא יותר מפסגה שוממת עם מעט סבך ואיל. אולם, עד זמנם של דויד ושלמה (1000-950 לפנה"ס) היה זה המקום שבו נבנה בית המקדש בעיר החדשה ירושלים שדויד כבש ממש בימים האלו.

הקשר שבין יצחק לישוע

הבה נחשוב כעט על הדרך שבה ישוע מוצג לנו בברית החדשה. בבשורת יוחנן הוא מוצג בדרך הבאה:

וַיְהִי מִמָּחֲרָת וַיַּרְא יוֹחָנָן אֶת־יֵשׁוּעַ בָּא אֵלָיו וַיֹּאמַר הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם׃ (יוח' א' 29)

ישוע נקרא "שה האלוהים". תחשבו על סוף חייו של ישוע. היכן הוא נעצר ונצלב? נאמר מאוד בבירור כי:

וְכַאֲשֶׁר יָדַע (פילטוס) כִּי־מִמֶּמְשֶׁלֶת הוֹרְדוֹס הוּא שְׁלָחוֹ אֶל־הוֹרְדוֹס אֲשֶׁר הָיָה גַם־הוּא בִּירוּשָׁלַיִם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ (לוק' כ"ג 7)

עצירתו, משפטו ומותו של ישוע אירעו בירושלים – באותו המקום של "הר המוריה". ציר הזמן הבא מראה את האירועים שקראו בהר המוריה.

יצחק ניצל ברגע האחרון כאשר הוקרב שה (איל) במקומו. אולם, באופן משונה התורה מביטה קדימה אל העתיד (בשם הניתן למקום המאזכר את האירוע) במקום להביט לאחור אל אותו האיל. אלפיים שנים לאחר מכן, ישוע נקרא "שה האלוהים", והוא מוקרב בדיוק באותו המקום. ישנו קשר בין הסיפור המקראי של עקידת יצחק בתורה לבין ישוע בכך שבשני המקרים מדובר על הקרבת שה כקורבן במקום מישהו אחר, וזאת באותו המקום הגיאוגרפי.

תכניתו של אלוהים

לעניין זה יש את הסממנים של פעילותו של ישות אינטליגנטית אשר עושה חיבור בין שני האירועים האלו אשר מפרידים ביניהם אלפיים שנות היסטוריה. מה שהופך חיבור זה לייחודי הוא שהאירוע הראשון מצביע קדימה אל אירוע השני (בעתיד), על ידי שימוש בפועל בזמן עתיד (ה' יראה). רק אלוהים יודע את העתיד. נדמה כי התורה מכוונת אותנו לחשוב על הקישור הבא:

חג הפסח מצביע גם הוא על קרבנו של ישוע – על ידי הצבעה על היום הספציפי בלוח השנה – היום הראשון בלוח השנה התנכי הוא היום הראשון של חג הפסח. בקורבנו של אברהם (עקידת יצחק), המקום שבו האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות היה בהר המוריה – אותו המקום בדיוק שבו ישוע הוקרב אלפיים שנים לאחר מכן. כך, בשני דרכים שונות שני הסיפורים המרכזיים האלו בתורה (עקידת יצחק וחג הפסח) מצביעים ישירות אל מותו של ישוע בכך שבשני המקרים מדובר בשה שמוקרב כקרבן. בשני הסיפורים, החשיבות של קרבן השה הוא זהה – השה מת כדי שמישהו אחר יוכל לחיות.

שני הסיפורים האלו בתורה מדגימים שזה הגיוני\סביר להניח שלמותו של ישוע חשיבות דומה – באופן כלשהו מותו נותן חיים לאחרים.

הפרטים התואמים 

עם מחשבה זו בראשנו, הבה נבחן כמה מן הפרטים בסיפור המקראי בבראשית כ"ב כדי להצביע על הדבר הבא:

במבט אל עמים נוספים

בסוף הסיפור המקראי הזה, אלוהים מבטיח לאברהם כי:

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (ברא' כ"ב 18)

ההבטחה הייתה שדרך צאצאי אברהם יתברכו כל גויי הארץ. זו עובדה היסטורית שקרבנו של ישוע נתקבל על ידי כמות משמעותית מאומות העולם. לסיפור המקראי בבראשית כ"ב יש נושא עלילתי ופרטים ספציפיים, אשר תואמים לסיפור של קרבנו של ישוע אלפיים שנים לאחר מכן, ומסתיים בהבטחה אשר מקדימה לצפות את ההשפעה של מורשתו של ישוע על כל אומות העולם. דבר זה צריך לגרום לנו לשאול מספר שאלות:

מהי הברכה הזו?

איך מקבלים אותה?

על אף שהפרטים עדין לא ברורים לחלוטין, הסיפור המקראי (עקידת יצחק) מתאר כיצד חייו של יצחק ניצלו על ידי הופעתו של איל. כך ישוע – "שה האלוהים" הופיע כמו האיל, על ידי כך שהיה קרבן אף הוא באותו המקום הגיאוגרפי בדיוק, ויכול להציל אותנו מכוחו של המוות.

הקרבן של אברהם בהר המוריה הוא סיפור מעורר שאלות, אך בוא בזמן בעל חשיבות רבה בהיסטוריה היהודית. להביט בסיפור זה דרך העדשות של חייו של ישוע מנצרת יכול לעזור לנו להבין את המשמעות של הסיפור התנכי. כמובן, דבר זה מעורר שאלות עקב חילוקי הדעות הסובבים את הטענות של ישוע להיות המשיח. כדי שנוכל להיות יותר נבונים בעניין עלינו לבחון את הברית המקורית בין אלוהים לדויד אודות המשיח.

בעבר ראינו שאברהם קיבל צדק רק על ידי אמונה. כך נאמר במשפט הבא:

ו  וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה (בראשית 6:15)

האמונה לא קשורה לקיומו של אלוהים

תחשבו מה המילה 'לאמין' אומרת. הרבה אנשים חושבים שפירוש המילה 'להאמין' אומרת להאמין בכך שאלוהים קיים. אנחנו חושבים שאלוהים רק רוצה שנאמין שהוא שם. אבל התנ"ך קובע אחרת. התנ"ך אומר,

¹⁹ האם יש ביניכם כאלה שחושבים עדיין שמספיק רק להאמין שיש אלוהים והוא אחד? אל תשכחו שגם השדים מאמינים בקיומו של אל אחד, והם פוחדים ממנו פחד מוות (אגרת יעקב 2:19), הברית החדשה

כאן התנ"ך משתמש בסרקזם ואומר שרק להאמין שאלוהים קיים הופך אותנו לטובים כמו השטן. האמת שאברהם האמין בקיומו של אלוהים, אבל זו לא הייתה הנקודה העיקרית בצדק שלו. אלוהים הבטיח לאברהם שהוא יביא לו בן. זאת הייתה ההבטחה שאברהם היה צריך לבחור אם להאמין או לא להאמין-אפילו כשהוא ידע שהוא כבר נמצא בסביבות גיל ה80 ואשתו בסביבות גיל ה70. הוא סמך על כך שאלוהים יגשים לו את ההבטחה הזאת איכשהו. האמונה בסיפור הזה פירושה לסמוך. אברהם בחר לסמוך ולבטוח באלוהים שיביא לו בן.

כאשר אברהם בחר לסמוך על אלוהים שהבטיח להביא לו בן, אלוהים הביא לו 'צדק'-אברהם "זכה" בצדק מאלוהים. בסוף אברהם קיבל את שניהם, גם את ההבטחה (בן שממנו יבוא עם גדול) וגם צדק.

צדק-לא מהצטיינות או ממאמץ

אברהם לא 'הרוויח' את הצדק הוא 'זכה' בכך. מה ההבדל? אם אתה 'מרוויח' משהו זה אומר שעבדת בשביל זה-זה מגיע לך. זה כמו לקבל משכורת על העבודה שעשית. אבל כשאתה זוכה במשהו, זה ניתן לך. אתה לא הצטיינת וקיבלת את זה, אתה לא עבדת בשביל זה, לא התאמצת, אלא פשוט קיבלת את זה.

אנחנו חושבים שלעשות דברים טובים יותר מדברים רעים, או לעשות מעשים טובים, או לעמוד במחויבות שלנו זה מאפשר לנו להיות ראויים לצדק. אברהם מוכיח שזה לא נכון. הוא לא ניסה לעשות כלום כדי להרוויח צדק, הוא פשוט בחר להאמין בהבטחה שניתנה לו, וקיבל צדק.

האמונה של אברהם: הוא הימר על חייו

הבחירה להאמין בהבטחה הזו של הבן הייתה פשוטה, אבל זה לא היה קל. כאשר הוא הובטח לראשונה שיהיה 'עם גדול' הוא היה בן 75 ועזב את הבית ונסע לכנען. עברו כמעט 10 שנים ולאברהם ושרה עדיין אין ילד-ושלא נדבר על העם! "למה אלוהים לא נתן לנו בן אם הוא כבר היה יכול לעשות זאת?", אברהם תהה. אברהם האמין בהבטחה של הבן כי הוא סמך על אלוהים, למרות שהוא לא הבין או ידע הכל על ההבטחה, והוא גם לא קיבל תשובות לכל השאלות שהיו לו.

האמונה בהבטחה זקוקה להמתנה וסבלנות. כל חייו נקטעו בעודם חיים באוהלים מחכים להבטחה. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל להמציא תירוצים ולחזור לבית למסופוטמיה (עיראק היום) שהוא עזב לפני כל כך הרבה שנים ואיפה שאחיו ומשפחתו עדיין חיו. החיים היו נוחים שם.

האמון שלו בהבטחה היה העדיפות הראשונה על פני מטרות אחרות בחיים- ביטחון, נוחות, ורווחה. הוא היה יכול לא להאמין בהבטחה בזמן שהוא עדיין מאמין בקיומו של אלוהים וממשיך להיות דתי ועושה מעשים טובים. אז, הוא היה שומר על הדת שלו, אבל לא היה 'זוכה' בצדק.

הדוגמה שלנו

שאר התנ"ך מתייחס לאברהם כדוגמה עבורנו. האמון של אברהם בהבטחה של אלוהים, והזכייה בצדק, זה הדרך בשבילנו. לתנ"ך יש הבטחות אחרות שאלוהים מבטיח לנו. אנחנו גם צריכים לבחור אם אנחנו רוצים להאמין ולבטוח או לא.

הנה דוגמה להבטחה כזו:

¹² אבל לכל אלה שהאמינו בו הוא העניק את הזכות להיות בני-אלוהים. ¹³ כל המאמינים בו נולדו מחדש – לא בלידה ביולוגית מגבר ואישה, ולא מרצון האדם, אלא מרצון האלוהים. (הבשורה על-פי יוחנן 1:12-13), הברית החדשה

היום אנחנו יודעים שההבטחה לאברהם התגשמה, ושלא נשכח שהעם היהודי היום קיים מאברהם. כמו אברהם אנחנו עומדים בפני הבטחה היום, שלא נראית שהיא הולכת להתגשם ומעלה הרבה שאלות. וכמו אברהם אנחנו בוחרים אם להאמין או לא.

מי משלם על הצדק?

אברהם הראה שצדק ניתן במתנה. כשאתה מקבל מתנה אתה לא משלם עליה-אחרת זה לא מתנה. נותן המתנה משלם עליה. אלוהים, מי שנותן את המתנה יצטרך לשלם עליה. איך הוא יעשה את זה? אנחנו נראה במאמר הבא שלנו.

ראינו כיצד האנושות נפלה מהמדינה הראשונה שנוצרה. התנ"ך אומר לנו שלאלוהים היה תוכנית מבוססת על הבטחה שנעשתה בתחילת ההיסטוריה.

התנ"ך-כמו סיפריה

ראשית, כמה עובדות על התנ"ך. זהו אוסף ספרים שנכתב על ידי סופרים רבים, המאורגנים לשלוש קבוצות: תורה, נביאים, וכתובים. זה לקח יותר מאלף שנים עבור הספרים האלה להיכתב מההתחלה ועד הסוף. זה הופך את התנ"ך לסיפריה ומבדיל את התנ"ך מספרים עתיקים אחרים. אם התנ"ך היה נכתב על ידי סופר אחד או אפילו קבוצה של סופרים שהכירו אחד את השני, אז זה לא היה מפתיע אותנו שהתנ"ך מאוחד, אבל הסופרים של התנ"ך מופרדים במאות שנים אחד מהשני, כמו כן הם גם באים מעמדות חברתיות שונות וחיים במדינות שונות. אפילו שהם כתבו בשביל האנשים בימים שלהם וכתבו את ההיסטוריה של זמנם, מוטבע באמצעות התנ"ך הם תחזיות או נבואות על העתיד. המסרים והערכות שלהם יוצרים נושאים מאוחדים. הסתכלנו על נושא אחד על ההתכנסות מחדש של ישראל כאן. הסופרים האלה טוענים שכל הכתבים שלהם היו בהשראת הקדוש ברוך הוא. העותקים העתיקים ביותר של סיפרי התנ"ך שעדיין קיימים היום, הם משנת 200 לפנה"ס ומוכרים בתור מגילות ים המלח (מגילות מדבר יהודה). הם שוכנים במוזיאון בירושלים בהיכל הספר.

החידה בגן העדן

אנחנו רואים ממש בתחילת התנ"ך עוד דוגמה לאופן שבו הכתבים האלה מנבאים את העתיד. למרות שזה על ההתחלה זה כבר היה נכתב עם סוף. זה קורה בגן העדן בפרק ג' בבראשית, כאשר אלוהים מתעמת עם השטן (שהיה בצורת הנחש) ועם החידה בדיוק אחרי שהנחש הביא את נפילת האנושות, ה' אומר לו:

וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית פרק 3 פסוק 15)

אם רצית בקשר עם האשה — מאיזו סיבה שתהיה — לא תצליח בכך. מעתה תשרור שנאה בלתי רציונלית בינך ובין האשה — בין זרע האדם לזרע הנחש, והיא תתבטא בכך שהאדם ידרוס אותך בראשך, ואילו אתה תתקיפו בעקבו.

אפשר לראות שמדובר בנבואה שחוזרת על 'יהיה' בעתיד. יש גם 5 דמויות שונות מוזכרות, והם:

1. אני=אלוהים
2. אתה=הנחש או השטן
3. האישה
4. הצאצאים של האישה
5. הצאצאים של השטן

החידה מנבאת כיצד הדמויות האלה יתחייסו אחד לשני בעתיד. זה מוצג להלן:

החידה אומרת שאלוקים יעשה לשטן\לנחש ו"לאישה" 'צאצאים'. תהיה "עוינות" או שנאה בין צאצאים האלה לבין האישה ולבין השטן\הנחש. השטן 'תתקיפו בעקבו' של הצאצאים של האישה בעוד הצאצאים של האישה 'ידרוס אותך בראשך' של השטן\נחש.

האישה?

אז מי יכולה להיות 'האישה'? הנה דוגמה לנושא שמתפתל בכתבי התנ"ך. שימו לב איך אלוקים, מדבר דרך נביאים שונים בתנ"ך, והוא מתייחס לישראל.

יז  וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח  וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי. יט  וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.  כ  וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

א  לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. (הושע 2: 17-20)

ה  כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ; וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. (ישעיהו 62: 1,5)

ישראל מתוארת לא רק כאישה, אלא אישה נשואה לאלוקים. אולם, הנשואים האלה הם לא שלווים. כשישראל ירדה לעבודת אלילים בתקופת בית המקדש הראשון, התמונה של האישה הנשואה לאלוהים, קראו לזה "ניאוף" על ידי הנביאים. יחזקאל משתמש בדמיון של ישראל כאישה נואפת בפרק 16 והמשיך בדימויי כאל אחות נואפת (בתקופת בית המקדש הראשון, ממלכת צפון, השומרון הייתה האחות הנואפת האחרת). יחזקאל, כנביא בשם אלוקים, טען:

לב  הָאִשָּׁה, הַמְּנָאָפֶת–תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת-זָרִים (יחזקאל פרק 16 פסוק 32)

גם ירמיהו אומר:

כ  אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה, מֵרֵעָהּ; כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו פרק 3 פסוק 20)

האישה הזאת 'ישראל' מתוארת בלידה, כמו האישה בבראשית פרק ג' פסוק טו.

טו  יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְהוָה, יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ; רִחַקְתָּ, כָּל-קַצְוֵי-אָרֶץ.

יז  כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ–כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ, יְהוָה.

יח  הָרִינוּ חַלְנוּ, כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ; יְשׁוּעֹת בַּל-נַעֲשֶׂה אֶרֶץ, וּבַל-יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. (ישעיהו פרק 26 פסוקים 15, 18-17)

הייתה תקווה ראשונית שהצאצאים של הלידה הזאת יגרמו 'ישועה לכדור הארץ' ויביאו חיים לעמי 'העולם'. אך בגלל החטאים שלה, התקווה הזאת מתוסכלת וישראל רק נותנת '"לידת רוח". העובדה שהייתה שם תקווה גבוהה מההתחלה לצאצאים של האישה התבססה על ההבטחה של בראשית פרק 3 פסוק 15. ההבטחה הזו העלתה ציפיות, אך לשווא.

עם זאת התוכנית האלוהית החלה על ידי ה' ועדיין תראה את הצאצאים הצפויים. ראשית, היה צריך לשחזר את האישה.

ד  עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ.

כא  עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה:  כִּי-בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

כב  כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם:  יְבָרֶכְךָ יְהוָה נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ. (ירמיהו פרק 31 פסוקים 4, 21-22)

ה  כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא.

ו  כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ יְהוָה; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ.

ז  בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. (ישעיהו פרק 54 פסוקים 5-7)

עם קריאה שטחית בלבד, רוב האנשים חושבים ש'האישה' המכונה בבראשית פרק 3 פסוק 15 היא חוה. אך ההבטחה הזו אינה נוגעת בחוה. חוה לא חיה באיבה עם השטן\הנחש, אבל ישראל? לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלה ממצרים ועד עצם היום הזה ישראל חווה "עוינות" חסרת רחמים מכל הצדדים. כשאתה חושב על אלפי השנים על שנאת היהודים האנטישמית כלפיהם שהונצחו על ידי עמים רבים בכל העולם (פרעה של מצרים, אשורים, בבלים, פרסים תחת המן, יוונים בתקופת המכבים, אימפריאלי רומא, הכנסייה הרומי קתולי, גירושים ספרדיים, פרעות רוסיות, פרשת דרייפוס הצרפתית, השואה הנאצית, הסתה קיצונית של האסלאם נגד ישראל, ואני מזכיר רק כמה מהם) אפשר לראות עוינות שטנית נגד ישראל. אין ספק שהאישה חווה עוינות.

אם בראשית פרק 3 מתייחס לאישה זאת אומרת שהעם ישראל היה צפוי, אפילו מוסמך על ידי ה'בתחילת ההיסטוריה האנושית. קריאתו של אברהם בראשית פרק י"ב היה צעד הגיוני של ההבטחה האסטרטגית שנאמרה בבראשית ג', ולא אירוע מקרי בהיסטוריה. אם כן, לא ניתן להסביר את האסונות והניצחונות על ידי כוחות חילוניים. יש תוכניות וכוונות עמוקות יותר מזה. אך האם יש עוד אנחנו יכולים לחשוף מבראשית פרק 3 פסוק 15?

בברית החדשה החידה של בראשית פרק 3 פסוק 15 מורחבת יותר כמו שהיא מתארת בדימויים חיוניים את העוינות שהאישה הזו תחווה:

יב עתה נראה בשמים חזיון נבואי מסתורי: אישה לבושה בשמש, הירח תחת רגליה ועל ראשה כתר בעל שנים-עשר כוכבים, ² כרעה ללדת וזעקה מכאבים וצירי לידה.

³ לפתע הופיע תנין גדול שצבעו אדום כאש, בעל שבעה ראשים, עשר קרניים ועל ראשיו שבעה כתרים. ⁴ בזנבו גרר אחריו התנין שליש מכוכבי השמים והשליכם ארצה. הוא עמד לפני האישה הכורעת ללדת, מוכן לבלוע את התינוק מיד עם הולדתו.

⁵ האישה ילדה בן זכר שנועד לשלוט ביד חזקה על כל העמים. מיד נלקח הבן אל האלוהים ואל כיסאו, ⁶ ואילו האישה ברחה אל המדבר, שם הכין לה אלוהים מקום מבטחים וכלכלה למשך 1260 יום.

⁷ לאחר מכן פרצה מלחמה בשמים; מיכאל ומלאכיו נלחמו נגד התנין ומלאכיו הרעים. ⁸ התנין ומלאכיו הובסו בקרב וגורשו מהשמים. ⁹ התנין הנורא הזה – הנחש הקדמוני שנקרא מלשין ושטן, והמתעה את העולם כולו – הושלך ארצה עם מלאכיו.

¹⁰ ואז שמעתי קול אדיר בשמים: "סוף-סוף הגיעה ישועת אלוהים! אכן, גבורת אלוהים, מלכותו וסמכות משיחו הגיעו, כי השטן אשר קטרג על אחינו לפני אלוהים, יומם ולילה, הושלך ארצה! ¹¹ הם ניצחוהו בדם השה ובעדותם הנאמנה, כי לא חסו על חייהם והיו מוכנים להקריב את עצמם למוות.

¹² על כן שמחו שמים והשוכנים בהם! אך אוי לכם יושבי הארץ, כי השטן ירד אליכם בזעם גדול ובידיעה שזמנו קצר!"

¹³ כאשר נוכח התנין כי הושלך ארצה, רדף אחרי האישה שילדה את בן הזכר.

¹⁴ אולם לאישה ניתן זוג כנפי-נשר ענק כדי שתעוף אל המדבר, אל המקום שהוכן למענה. שם, הרחק מהנחש, מהתנין, יסופק לה כל מחסורה לתקופה של שלוש שנים וחצי.

¹⁵ הנחש, שהמשיך לרדוף אחרי האישה, הוציא מפיו נהר מים שזרם לעבר האישה בניסיון להטביעה, ¹⁶ אך הארץ באה לעזרת האישה; האדמה פתחה את פיה ובלעה את המים! ¹⁷ והתנין, מרוגז מאוד על האישה, הלך להילחם נגד שאר ילדיה – הלא הם כל אלה ששומרים את דבר אלוהים ומעידים על ישוע המשיח. (התנין עמד על חוף הים והמתין). (ברית החדשה, התגלות פרק 12 פסוקים 1-17)

התמונה הזו של האישה שיולדת צאצאים בנוכחות של השטן\הנחש זה רמז ישיר להבטחה בבראשית פרק 3 פסוק 15. מנקודת המבט של הברית החדשה, 'האישה' בבראשית פרק 3 היא חד משמעית ישראל. בספר בראשית 3:15 הפרטים אינם מלאים, אבל בספר התגלות הם כן. כיוון שמדובר בישראל, ובמאבק שלה עם אויביה צריך לפחות להיות מעודכן על נקודת המבט הזו, ולהבין מה זה אומר. אך לפני שאנחנו נתעמק בפרטים האלה , בואו נחזור לחידה בגן העדן כדי לשקף את הצאצאים של האישה.

מי הצאצאים?

בגלל ש'הצאצאים' של האישה בבראשית 3:15 נקראים 'הוא' אנחנו יכולים לעשות כמה מסקנות. 'הוא' הצאצא הוא בן זכר ולכן 'הוא' זה לא 'היא' ולא אישה. 'הוא' הצאצא הוא יחיד ולכן זה לא 'הם', אז זה לא קבוצה של אנשים או עם. 'הוא' הצאצא זה בן אדם ולא חפץ בגלל שזה לא 'זה'. הצאצא הוא לא פילוסופיה, לא הוראה, לא מערכת פוליטית או דת. אלוהים חשב על משהו אחר 'הוא' -בן אנוש יחיד. הצאצא הזה 'הוא' ימחץ את ראשו של השטן-נחש.

שימו לב למה שלא נאמר. לא נאמר שהצאצא 'הוא' יבוא מאישה וגבר, אלא רק מזכיר את האישה. זה יוצא דופן במיוחד בגלל שהתנ"ך כמעט תמיד רושם רק את הבנים הקרובים דרך האבות. יש אנשים הרואים את התנ"ך "סקסיסטי" בגלל ההטיה הזו של הבן-אב. אבל כאן זה שונה, אין זכר לגבר שהצאצא ('הוא') יוצא ממנו. זה רק אומר שיהיה צאצא שיבוא רק מן האישה, מבלי להזכיר אדם.

ההתבוננות הזו באה מספר ההתגלות. שם האישה יולדת ילד זכר – 'הוא'. ושוב לא מוזכרת התערבות של גבר. כשההתגלות אומרת שהילד זכר "ישלוט בכל העמים עם שרביט ברזל" הוא מצטט תהילים פרק 2 פסוק 9- תהילים הוא הספר הראשון שהציג את הכותרת של המושג "משיח" בתנ"ך. הילד זכר שנולד מהאישה ישראל הוא המשיח ש"ישלוט בכל העמים". ושוב אנחנו רואים את הנושא הזה של ישראל, המשיח והעמים.

'יכה את העקב'?

מה זאת אומרת שהשטן\נחש יכה בעקב שלו? עבדתי שנה אחת בג'ונגלים באפריקה. היינו צריכים ללבוש מגפי גומי עבים בחום, כי הנחשים שכבו בעשב הארוך והיו יכולים לפגוע לנו ברגליים-בעקב שלנו-והיו יכולים להרוג. אחרי החוויה הזאת החידה קיבלה משמעות חדשה. הצאצא של האישה ימחץ את 'ראשו' (כלומר יהרסו) של הנחש אך בתמורה ייהרג.

 הצאצאים של הנחש?

מי זה הצאצא של השטן\נחש? דניאל בספרו התנ"ך ראה חזון של אדם שבא ותואר כקרן על בהמה. וזה היה עמודים רבים ואלפי שנים אחרי ההבטחה בבראשית 3. שימו לב לתיאור:

ז  בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ חֵיוָה רביעיה (רְבִיעָאָה) דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי-פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן, אָכְלָה וּמַדֱּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה; וְהִיא מְשַׁנְּיָה, מִן-כָּל-חֵיוָתָא דִּי קדמיה (קָדָמַהּ), וְקַרְנַיִן עֲשַׂר, לַהּ.

ח  מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא, וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת ביניהון (בֵּינֵיהֵן), וּתְלָת מִן-קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא, אתעקרו (אֶתְעֲקַרָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ); וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא, בְּקַרְנָא-דָא, וּפֻם, מְמַלִּל רַבְרְבָן.

ט  חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין, יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. י  נְהַר דִּי-נוּר, נָגֵד וְנָפֵק מִן-קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אלפים (אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רבון (רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן; דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.

יא  חָזֵה הֲוֵית–בֵּאדַיִן מִן-קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא, דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה; חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא, וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ, וִיהִיבַת, לִיקֵדַת אֶשָּׁא.  יב  וּשְׁאָר, חֵיוָתָא, הֶעְדִּיו, שָׁלְטָנְהוֹן; וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן, עַד-זְמַן וְעִדָּן.

יג  חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי.  יד  וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל.

הפרשנות של החלום

טו  אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל, בְּגוֹ נִדְנֶה; וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי, יְבַהֲלֻנַּנִי.  טז  קִרְבֵת, עַל-חַד מִן-קָאֲמַיָּא, וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא-מִנֵּהּ, עַל-כָּל-דְּנָה; וַאֲמַר-לִי, וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי.

יז  אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא, דִּי אִנִּין אַרְבַּע–אַרְבְּעָה מַלְכִין, יְקוּמוּן מִן-אַרְעָא.  יח  וִיקַבְּלוּן, מַלְכוּתָא, קַדִּישֵׁי, עֶלְיוֹנִין; וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד-עָלְמָא, וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא.

יט  אֱדַיִן, צְבִית לְיַצָּבָא עַל-חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, דִּי-הֲוָת שָׁנְיָה, מִן-כלהון (כָּלְּהֵן):  דְּחִילָה יַתִּירָה, שניה (שִׁנַּהּ) דִּי-פַרְזֶל וטפריה (וְטִפְרַהּ) דִּי-נְחָשׁ, אָכְלָה מַדְּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה.  כ  וְעַל-קַרְנַיָּא עֲשַׂר, דִּי בְרֵאשַׁהּ, וְאָחֳרִי דִּי סִלְקַת, ונפלו (וּנְפַלָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ) תְּלָת; וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ, וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן, וְחֶזְוַהּ, רַב מִן-חַבְרָתַהּ.  כא  חָזֵה הֲוֵית–וְקַרְנָא דִכֵּן, עָבְדָא קְרָב עִם-קַדִּישִׁין; וְיָכְלָה, לְהֹן. כב  עַד דִּי-אֲתָה, עַתִּיק יוֹמַיָּא, וְדִינָא יְהִב, לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; וְזִמְנָא מְטָה, וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין.

כג  כֵּן, אֲמַר, חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, מַלְכוּ רביעיה (רְבִיעָאָה) תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן-כָּל-מַלְכְוָתָא; וְתֵאכֻל, כָּל-אַרְעָא, וּתְדוּשִׁנַּהּ, וְתַדְּקִנַּהּ. כד  וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר–מִנַּהּ מַלְכוּתָא, עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן; וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן, וְהוּא יִשְׁנֵא מִן-קַדְמָיֵא, וּתְלָתָה מַלְכִין, יְהַשְׁפִּל.  כה  וּמִלִּין, לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל, וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר, לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת, וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ, עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן.

כו  וְדִינָא, יִתִּב; וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן, לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד-סוֹפָא. כז  וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא, דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל-שְׁמַיָּא, יְהִיבַת, לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; מַלְכוּתֵהּ, מַלְכוּת עָלַם, וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן. (דניאל פרק 7 פסוקים 1-27)

זה מתאר את הקונפליקט בין ה'הוא' שישלוט בכל האומות- המשיח- וקרן הבהמה של החיה. הקונפליקט הזה יבלע את "אנשי הקודש הגבוהים ביותר" -האישה המתוארת בהתגלות. אבל הוא מתגלה לראשונה בהבטחה של בראשית, ממש בתחילת התנ"ך, עם פרטים מלאים מאוחר יותר. הספירה לאחור לתחרות העולמית בין השטן לבין ה' החלה מזמן בגן העדן. זה יכול לגרום לנו לחשוב שההיסטוריה היא באמת הסיפור שלו.

ראינו שאלוקים ברא את האנושות בצלמו, אבל הדימוי הזה היה פגום.איך זה קרה? התורה אומרת שאדם וחווה אכלו מתוך 'עץ הדעת של הטוב והרע'. עץ זה מייצג בחירה חופשית להישאר נאמן לאלוקים או לא. הם נבראו על ידי אלוקים ואלוקים שם אותם בגינה. אבל לא הייתה להם ברירה, ולכן אלוהים הרשה להם לבחור בנוגע לידידותם איתו, בדיוק כמו הבחירה אם לעמוד היא בחירה אמיתית אם ישיבה היא בלתי אפשרית, הידידות והאמון של אדם וחוה לאלוקים היו צריכים להיבחר. בחירה זו התמקדה על הפקודה לא לאכול מהעץ הזה.

איך זה קרה? בראשית בספר תורה מתאר את השיחה שלהם עם ה'נחש'. הנחש תמיד נתפס להיות השטן- רוח יריב לאלוקים. בתנ"ך, השטן בדרך כלל מדבר באמצעות מישהו, במקרה זה הוא דיבר דרך הנחש.

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר הנחש אל האישה, "האם אלוהים באמת אמר שלא תאכלו מכל עץ בגן?"

"אנחנו יכולים לאכול מכל עץ חוץ ומפרי העץ אשר בתוך הגן" ענתה האישה, "אלוהים אמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו או שנמות".

"אתם לא תמותו" אמר הנחש אל האישה, "אלהים יודע כי ביום שתרכלו ממנו עיניכם יהיו פקוחות ותהיו כאלוהים תדעו טוב ורע"

האשה היתה משוכנעת. היא ראתה שהעץ יפה והפירות נראו טעים, והיא רצתה את החוכמה שתקבל אם תאכל את הפרי. אז היא לקחה חלק מהפרי ואכלה אותו.  אחר כך נתנה קצת לבעלה, שהיה איתה, וגם הוא אכל אותו. באותו רגע נפקחו עיניהם, ולפתע הם חשו בושה על עירומם. אז הם תפרו עלי תאנה כדי לכסות את עצמם. (בראשית 3: 1-7)

הפיתוי שלהם (והבחירה) היה 'להיות כמו אלוהים'. עד הנקודה הזאת הם סמכו על אלוהים בהכל, אבל עכשיו הם יכלו לבחור להיות 'כמו אלוהים'- לבטוח בעצמם ולהיות האל העצמאי שלהם.

בבחירה של להיות עצמאים הם השתנו. מיד אחרי שאכלו את התפוח, הם הרגישו בושה וניסו להתכסות. החשבון מדגיש שינויים נוספים:

ואז האיש ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן אל רוח היום והם התחבאו מן ה' בין עצי הגן. אך אלוהים קרא אל האיש, "איפה אתה?"

הוא ענה, "שמעתי אותך בגינה, ופחדתע כי אני עירום, אז התחבאתי".

והוא אמר, "מי אמר לך שאתה עירום? אכלת מן העץ אשר ציוויתי לך לא אכול?".

האיש אמר, "האישה שהכנסת איתי – היא נתנה לי פרי מהעץ, ואני אכלתי אותו".

אז ה' אמר לאישה, "מה עשית?".

ואמרה האישה, "הנחש רימה אותי, ואני אכלתי". (בראשית 3: 8-13)

החשבון מרמז כי הקב"ה בא בקביעות להיפגש עם אדם וחווה כפי שחברים עושים, אבל הפעם הם התחבאו ממנו. כאשר אלוהים התעמת עם אדם, הוא האשים את חווה (ואת אלוקים מי שעשה אותה) והיא האשימה את הנחש, אף אחד לא לקח אחריות על המעשה.

 כצאצאיו של אדם יש לנו את אותה הנטייה. חלק לא הבינו את התנ"ך נכון וחושבים שאנחנו מואשמים בגלל בחירתו של אדם. היחיד שמואשם הוא אדם אבל אנחנו חיים בהשלכות של החלטתו. ירשנו את הטבע העצמאי הזה של אדם. אנחנו אולי לא רוצים להיות האלוהים של כל היקום, אבל אנחנו רוצים להיות אלים בהגדרות שלנו, במופרד מאלוקים.

זה מסביר כל כך הרבה מהחיים האנושיים: אנחנו נועלים את הדלתות שלנו, אנחנו צריכים משטרה, ויש לנו סיסמאות למחשבים- כי אחרת אנחנו נגנוב זה מזה. זו הסיבה שחברות מתמוטטת בסופו של דבר- כי לתרבויות יש נטייה להתפורר. זו הסיבה מדוע כל צורות של מערכות ממשלתיות וכלכליות, אפילו שיש כאלה שעובדות יותר טוב מאחרים, כולם בסופו של דבר מתמוטטות. משהו בדרך שבה אנחנו עשויים גורם לנו להחמיץ את הדרך שבה הדברים צריכים להיות.

המילה 'יחטא' מסכמת את המצב שלנו. פסוק מן התנ"ך נותן לנו תמונה להבין את זה טוב יותר:

"מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא". (שופטים 20:16)

הפסוק הזה מתאר חיילים שהיו מומחים במקלעות ולעולם לא החמיצו. המילה 'החמיצו' מתוארת בעברית העתיקה כ'יחטא'.

רק לאחר מתן של 10 הדיברות, התורה קובעת כי:

"ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". (ספר שמות 20:20)

המילה העברית הקדומה המתרגמת "חטא" היא 'תחטאו'. למילה הזו יש את אותו השורש כמו למילה "יחטא" מהפסוק של החיילים המומחים. החייל יורה כדי לפגוע במטרה, אם הוא מחמיץ הוא נכשל במטרתו. באותו אופן, אנחנו נבראנו בצלם אלוקים כדי לפגוע במטרה באיך שאנחנו מתייחסים אליו ובטיפול באחרים. "לחטוא" זה להחמיץ את הכוונה או המטרה הזאת, זה היה מיועד לנו.

התמונה הזו שלנו של החמצת המטרה אינה שמחה או אופטימית. לפעמים אנשים מגיבים בחוזקה נגד ההוראה של התנ"ך על החטא. סטודנט באוניברסיטה אמר לי פעם, "אני לא מאמין בזה כי אני לא אוהב את מה שזה אומר". אבל מה 'חיבה' קשורה לאמת? אני לא אוהב מיסים, מלחמות או רעידות אדמה- אף אחד לא אוהב- אבל זה לא הופך אותם לדברים לא אמיתיים. אנחנו לא יכולים להתעלם מהם. כל המערכת של המשפט, משטרה, מנעולים, בטחון, הסכמי השלום הכושלים שבנינו בחברה כדי להגן על עצמנו זה מזה, מראים שמשהו לא בסדר.  לפחות ההוראה המקראית הזו על החטא שלנו צריכה להיחשב בצורה פתוחה.

למין האנושי יש בעיה. אנחנו מושחתים מהתמונה הראשונה שבה נבראנו, ועכשיו אנחנו מחמיצים את המטרה כשמדובר בפעולות המוסריות שלנו. אבל אלוהים לא השאיר אותנו במצב הזה. במשפטים הבאים בתורה, בחשבון של הגן, ישראל מתנבאת בחידה. הבנת החידה הזאת תעזור לנו להבין את התנ"ך ולהבין את תפקיד האלוהים לאנשים שאיתם הוא עשה "ברית נצחית". אנחנו נסתכל על זה בהמשך.

התנ"ך מפליא בכך שאף על פי שהוא הבסיס למורשת, לתרבות ולהיסטוריה היהודית, הוא כולל גם את כל העמים והאנשים בתחום. כאשר התנ"ך מתחיל בבריאה ומצהיר שהאדם נברא "בצלם אלוקים"  זה כולל את כל העמים, היהודים והגויים. זה מסביר למה כל חיי האדם הם יקרים. עם זאת, התנ"ך ממשיך מבריאה לחשיפה של בעיה רצינית- המודגשת בתהילים של דוד.

 "יהוה משמים השקיף על בני אדם לראות האם יש מישהו שמבין, כל המחפשים את אלוהים" "כולם פנו הצידה מחיפוש אלוקים, כולם ביחד הפכו להיות מושחתים  אין מי שעושה טוב, אפילו לא אחד" (תהילים 14:2-3).

מאז שזה אומר "שכל" אחד מאיתנו הפך "להיות מושחת" זה כולל גם את כל העמים ואת כל האנשים. למרות שכולנו נבראנו "בצלם אלוקים", משהו הרס לנו את התמונה, כך שמנוקדת המבט של אלוקים אנחנו מושחתים עכשיו. השחיתות מוצגת בעצמאות הנבחרת מאלוקים ("כולם פנו הצידה מחיפוש אלוקים") וגם- "אין מי שעושה טוב, אפילו לא אחד!".

דמיינו את האלפים ואת האורקים

כדי להבין את זה, אתם יכולים להשוות את האלפים והאורקים מהסרט שר הטבעות. אורקים הם מכוערים ורעים. האלפים הם יפים ושלווים (למשל לגולס), אבל האורקים היו פעם אלפים שסאורון השחית בעבר. התמונה האלפית המקורית נהרסה באורקים. באופן דומה תהילים אומר שכל האנשים הפכו לפגומים. אלוהים ברא אלפים אבל הפכנו להיות אורקים.

למשל, אנחנו מבינים התנהגות "נכונה" ו"לא נכונה". אבל אנחנו לא חיים באופן עקבי לפי מה שאנחנו יודעים. כמו וירוס במחשב שפוגע בפעולה הנכונה של המחשב, הקוד המוסרי שלנו נמצא שם- אבל הוא נגוע. ההשקפה המקראית על האנושות מתחילה עם כל האנשים כטובים ומוסריים, אך גם מושחתים. .זה מתאים למה שאנחנו רואים על עצמנו, ועל העולם מסבבנו. כל העמים והלאה בהיסטוריה, כל האנושות נכשלה בעקביות עד לדרך המוסרית הגבוהה שאנחנו חשים במצפון שלנו. אבל זה מעלה את השאלה: למה אלוהים עשה לנו ככה? אנחנו יודעים שטוב ורע מושחתים מזה. כמו האתאיסט כריסטופר היצ'נס מתלונן על הדיבר העשירי האוסר חמדנות:

"… אם אלוהים באמת רצה שאנשים יהיו חופשיים ממחשבות כאלה [כלומר, חמדנים], הוא היה צריך לדאוג יותר להמציא מין אחר". כריסטופר היצ'נס. 2007. אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה את העולם. עמוד. 100

אבל הוא מפספס שהתנ"ך לא אומר שאלוקים עשה לנו ככה, אלא משהו נורא קרה אחרי שנבראנו. בני האדם הראשונים התקוממו נגד אלוהים ובמרד שלהם הם השתנו ונפגעו.

נפילת האנושות

האירוע הזה נקרא לפעמים הנפילה. אדם, האדם הראשון, נברא על ידי אלוקים והיה הסכם ביניהם, כמו חוזה נישואין של נאמנות. ספר הושע בתנ"ך מתאר זאת כך:

"כמו אדם, הם שברו את החוזה ובגדו בי" (הושע 6:7).

אדם שבר את הברית או ההסכם שהוא עשה עם אלוהים. ההשלכות של זה משפיעות על כל העמים, גם יהודיים וגם גויים, אפילו היום. ההבטחות של אלוקים לישראל, התנ"ך, ואפילו ישראל עצמה אינן ניתנות להבנה אם נתעלם ממה שעשה אדם והתוצאות שבאו בעקבותיו. למעשה, למרות שהאירועים של אדם קרו הרבה זמן לפני שאברהם היה חי, הזרעים של ישראל עצמה קשורים באירועים של אדם, כדי להבין מדוע עלינו להתבונן במה שקרה עם אדם.