מאין מגיע המושג "Christ"

הציפייה למושל עתידי, הוא "המשיח", הינה מרכזית למחשבה היהודית המסורתית וההיסטורית. אבל, מאין מגיע הרעיון והמונח "משיח"? כמו כן, מהו היחס בין "משיח" ל"Christ"? האם "Christ" הוא פשוט איזה מן רעיון או מונח נוצרי? מסתבר שמקורם של שני המונחים הללו הוא למעשה בתנ"ך (תורה נביאים וכתובים), בתרגומיו העתיקים, לפני אלפי שנים. להלן, נסקור את מקורם והיווצרותם של מונחים אלו, ואת מה שהתנ"ך למעשה מלמד אודות "המשיח". תחילה עלינו לסקור את הנאמר אודות דמות עתידית זו כבר בתורה.

המשיח בתורה

דמותו העתידית של ה"משיח" מופיעה תחילה בתורה (אמנם מבלי להשתמש במונח/בתואר הספציפי "משיח"). למען האמת, ההבטחה "המשיחית" אודות ביאתו של דמות עתידית זו ניתנה תחילה עוד בגן העדן. במועד מוקדם זה רק מסופר על ניצחונו הבטוח בקונפליקט עתידי. עם זאת, מאוחר יותר, כאשר יעקב ברך את שנים עשר בניו לפני מותו הוא חזה באופן נבואי מושל עתידי. בדברי ברכתו ליהודה הוא אמר:[1]

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.   גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.   (ברא' מ"ט 8-10)

מכיוון שבניו האחרים של יעקב (כלומר יתר שבטי ישראל) עתידים "להשתחוות" ליהודה, וליהודה יהיה את ה"מחוקק" (שם תנכי לשרביט מלוכה – והוא כלי בידי המלך אשר הוא היה מחזיק בין רגליו כאשר ישב על כיסא מלכותו כסמל למרותו ושלטונו) נבואה זו מבטיחה מלכות עתידית שתקום משבט יהודה – דבר שהתגשם כשדויד נהיה למלך על ישראל. עם זאת, נבואה זו מביטה עוד יותר אל העתיד. באופן פרדוקסלי, נבואה זו קובעת שהמלוכה "לא תסור" משבט יהודה "עד כי יבוא שילה" – אחד אשר לו הזכות האולטימטיבית להחזיק ב"מחוקק" (שילה = הוא אשר זה שלו \ אשר זה שייך לו). כאשר "זה אשר לו הזכות על המלוכה" יבוא לבסוף, אז המלכות תסור מיהודה! אותו מושל עתידי גם יזכה ל"יקהת עמים" (ציפייתם או צייתנותם של כל "העמים" – ולכן לא ייתכן שמדובר בדויד). כאן, בפעם נוספת, כמו בהבטחתו של אלוהים לאברהם, הגויים הם בראיית ההבטחה האלוהית, שכן מנובא כאן "שהגויים" יישמעו ל"שילה".

ספרי הנביאים המאוחרים יותר בתנ"ך מתארים גם הם את ביאתו של מושל עתידי זה, וזאת בשימוש במונח "משיח", אבל המילה הספציפית הזאת לא נמצאת בכל התרגומים.[2] על מנת להבין מדוע כך הוא הדבר, עלינו לגעת בהיסטוריה של תרגום הכתובים לשפות אחרות.

תרגום אל מול תעתק/"טרנסליטרציה"

לפעמים, מתרגמי הכתובים בחרו "לתרגם" מילה או מונח מקראי מסוים באופן פונטי (לפי שמע המילה בלבד) במקום על פי משמעות המילה. דוגמא מודרנית לשיטת תרגום זו ללועזית היא כאשר מתרגמי מקרא מסוימים בחרו "לתרגם" המילה העברית "שלום" ל- shalom  ("תרגום" פונטי או תעתק – לפי שמע המילה) במקום ל- peace, אשר היא המילה המקבילה מבחינת משמעות באנגלית. בעת העתיקה, מתרגמי הכתובים היו חייבים להחליט, בתרגום של מילים מסוימות (במיוחד שמות ותארים) אם לתרגם לפי המשמעות או הצליל\השמע של המילה. אין למעשה חוק קבוע בעניין זה. לפעמים מוטב לתרגם על פי המשמעות ולפעמים עדיף (במיוחד אם אין מילה מקבילה במשמעות בשפת היעד[3]) לתרגם לפי השמע.

הספטואגינטה

התנ"ך תורגם בראשונה לשפה היוונית בין השנים 250-132 לפנה"ס, ותרגום זה ידוע בשם "הספטואגינטה", או בשמו בעברית, "תרגום השבעים" (אוכן בכינוי הטכני המקוצר LXX). התלמוד הבבלי מעיד כי שבעים[4] רבנים תרגמו את התנ"ך מעבריך ליוונית בעיר אלכסנדריה שבמצרים, בבקשתו של המלך תלמי השני. כך, הספטואגינטה היא פרויקט תרגום עתיק של מלומדים יהודיים ארץ ישראלים למען יהודי התפוצות דוברי היוונית דאז, אשר היה להם עניין בקריאת הכתבים הנבואיים.

תרגום ותעתוק בספטואגינטה

האיור הבא מראה את תהליך התרגום של הספטואגינטה ואיך הדבר משפיע על תרגומים מודרניים של כתבי הקודש.

תיאור תהליך התרגום של כתבי הקודש מן המקורות ועד לתרגומים המודרניים

הנוסח המקורי של התנ"ך מתואר בחלק #1 של התרשים וידוע היום כ"נוסח המסורה". הספטואגינטה היא בחלק #2. החלק התחתון (#3) מייצג עותק מודרני של כתבי הקודש (לצורך העניין באנגלית). מכיוון שהספטואגינטה הייתה תרגום מן העברית אל היוונית האיור מראה חץ כחול היוצא מחלק #1 ל #2. בכל שלבי התרגום השונים (#1 ל- #2, #1 ל- #3,#2 ל- #3) עשו המתרגמים החלטות טקסטואליות אודות תרגום או תעתוק של שמות ותארים כמתואר לעיל, על ידי החיצים בעלי הכותרת "תרגום" ו"תעתוק".

לאחר שהושלם תרגום השבעים נעשה בו שימוש נרחב בעולם היהודי דובר היוונית אשר היה מפוזר בעולם היווני – רומי. בתקופה שלאחר מכן נכתבה "הברית החדשה" ביוונית. דבר זה היה בעל חשיבות מרכזית להתפתחות המונח "משיח". מאחר והברית החדשה נכתבה ביוונית, רבים מן הציטוטים שהיו בה מן התנ"ך ניתנו ביוונית מן הספטואגינטה, ולא מנוסח המסורה בעברית. דבר זה מודגם באיור הבא.

התפתחותה של הברית החדשה בעניין תרגום ותעתוק הטקסט

המושג משיח מן התנ"ך

כעט נפנה להתמקד במילה "משיח" בכתבי הקודש, במעקב אחר התהליך ההתהוות ההיסטורי של הטקסט, כמתואר לעיל.

מאין מגיעים המושגים "משיח" ו"Christ" בכתובים?

המילה העברית המקורית בתנ"ך היא "משיח", אשר משמעה אדם נבחר\מקודש[5] או "משוח". כוהנים ומלכים בתקופת בית ראשון נמשחו בשמן באופן טקסי לפני שהם החלו לכהן באופן רשמי בתפקידם, ועל כן ניתן היה להתייחס אליהם בתואר "משיח". עם זאת, הנבואות בתנ"ך ציפו לבואו של משיח מיוחד וייחודי, אשר יהיה "משוח" (לתפקיד) על ידי ה' בעצמו. בעת תרגום הספטואגינטה, בסביבות 250 לפנה"ס, הרבנים שעסקו בתרגום זה בחרו מילה יוונית בעלת משמעות דומה למילה העברית "משיח" – המילה "כריסטוס" (Χριστός). מילה זו מגיעה אטימולוגית מן המילה היוונית "כריו" אשר מתאר פעולה של שפשוף או "משיחה" טקסית בשמן. ובכן, כך הרבנים הביאו את המשמעות המקורית של התואר התנכי "משיח" לתוך הספטואגינטה על ידי תרגום לפי השיטה של מציאת מילה בעלת משמעות מקבילה בשפת היעד – יוונית (ולא על ידי תעתוק ושימור השמע של המילה המקורית בעברית). המחברים היהודיים של כתבי הברית החדשה זיהו את ישוע מנצרת עם הדמות התנכית-נבואית "משיח" , אך מכיוון שהם כתבו ביוונית, הם השתמשו במילה היוונית "כריסטוס" מן הספטואגינטה, ולא בתעתוק של המילה "משיח".     

במקרה של תרגומים של כתבי הקודש לשפות מודרניות (כדוגמת אנגלית), התנ"ך תורגם לשפת היעד ישירות מן העברית (#1 עד #3). חלק מן המתרגמים בחרו לתרגם את המילה "משיח" לכמה ווריאציות המשמרות את המשמעות בעברית (Anointed/Anointed One – כלומר "מישהו\אחד [ש] משוח"), בעוד אחרים בחרו בתרגום לפי תעתוק – ע"פ השמע בעברית (Messiah). לכן, אנו יכולים להבין שלמרות שבפועל שני האופציות הנ"ל לתרגום המילה העברית "משיח" לשפה מודרנית (אנגלית לצורך העניין) הן שונות, אין הבדל באמת במשמעות, שכן מדובר רק בשני אסטרטגיות תרגום שונות, ולא בשני תרגומים שונים. באופן דומה, המילה היוונית "כריסטוס" מגיעה דרך תרגום אותה המילה בעברית, "משיח" (#1 עד #2). מילה זו מן הכתובים בתרגומם ליוונית תורגמה לשפות מודרנית (לדוגמא: אנגלית), על ידי שיטת התעתוק (לפי שמע המילה ביוונית) וכך אנו מקבלים את המילה "Christ" באנגלית (#2 עד #3). אם כן, המילה "Christ" מתייחסת לתואר מאוד ייחודי מן התנ"ך בשפה בעברית של דמות נבואית מאוד חשובה, אשר הגיעה לתצורתה המודרנית בשפות הלועזיות דרך תרגום המילה המקורית ליוונית, ואז נעשה טרנסליטרציה של מילה זו לשפות מודרניות. כך, המילה באנגלית "Christ" היא מקבילה ישירות ל"משיח" בעברית.

לסיכום:

"משיח" = "Messiah" = מישהו\אחד (ש) משוח בשמן (Anointed One) = "Christ"

אשר הוא תואר נבואי ספציפי מן התנ"ך.

המשיח בספר תהילים

כעת אנחנו מוכנים לראות מאיפה מגיע המושג "משיח" בתנ"ך. מזמור ב', אשר נכתב על ידי המלך דויד בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, מציג את המשיח באופן הבא:

א  לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם;    וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק.
ב  יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ–    וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד:
עַל-יְהוָה,    וְעַל-מְשִׁיחוֹ.
ג  נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ;    וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק:    אֲדֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ.
ה  אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ;    וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו  וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי:    עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי.
ז  אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק:    יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה–אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח  שְׁאַל מִמֶּנִּי–וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ;    וַאֲחֻזָּתְךָ, אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט  תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל:    כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.
י  וְעַתָּה, מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ;    הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא  עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה;    וְגִילוּ, בִּרְעָדָה.
יב  נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ–    כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ:
אַשְׁרֵי,    כָּל-חוֹסֵי בוֹ.

אנו רואים כאן שה' מכנה את המשיח "בני". זהו המקום ממנו נגזר הביטוי\התואר "בן האלוהים", ומן ההקשר הוא מקביל לתואר "משיח".

באופן היסטורי, ידוע שהעם היהודי מחכה למשיח שלהם. למה? מכיוון שהתנ"ך ניבא שהוא יבוא.

ציפייה למשיח במאה הראשונה לספירה

הורדוס הגדול והמשיח

להלן תיאור של תגובתו של הורדוס הגדול (שנת 4 לספירה) לחכמים מן המזרח בבואם אליו בחיפושם אחר המשיח (זהו חלק מסיפור לידתו של ישוע בברית החדשה). שים לב שבדבריו "המשיח" הוא ב-ה' הידיעה.

בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ, בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם חֲכָמִים מִן הַמִּזְרָח.  שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ." כַּאֲשֶׁר שָׁמַע זֹאת הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ נִדְהַם הוּא וְכָל יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ.  הוּא כִּנֵּס אֶת כָּל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְסוֹפְרֵי הָעָם וְשָׁאַל אוֹתָם אֵיפֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ. (מתי ב' 1-4)

אם כן, המושג "המשיח" היה עניין מוסכם ומוכר, הן למלך הורדוס והן למנהיגיו הדתיים – ונעשה בו שימוש כאן בטקסט, וזאת עדיין לא בהתייחסות ספציפית לישוע בשלב זה בסיפור. מדוע? ובכן, מכיוון שהיהודים קראו את תהל' ב' כבר במשך מאות שנים לפני שהורדוס הגדול נולד. 

איחוד של המושגים "המשיח" ו"בן האלוהים"

במשפטו, ישוע מובא לפני הכהן הגדול אשר שואל אותו:

אָמַר אֵלָיו הַכֹּהֵן הַגָדוֹל: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?" (מתי כ"ו 63)

כאן, אנו רואים, מהאופן שבו השאלה מבוטאת על ידי הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, שהתואר "בן האלוהים" יוחס באופן ברור ביותר לתואר "משיח". מאין הגיע הכהן הגדול לתובנה שהתואר "בן האלוהים" הוא המשך של התואר "משיח"? מתהל' פרק ב'. 

המשיח בתנ"ך: כמפתח למנעול

העובדה שהתנ"ך, באופן ברור ומכוון מסתכל קדימה לביאתו של משיח עתידי, עושה אותו ייחודי בים הספרות שנכתבה במהלך ההיסטוריה. בעניין זה, התנ"ך מתפקד כמו מנעול. מנעולים מורכבים באופן מיוחד כך שרק מפתח מתאים יכול לפתוח אותם. התנ"ך פועל כמנעול אשר נהיה יותר ויותר מורכב עם כל הנבואות המביטות קדימה לביאתו של המשיח (ראינו כבר חלק מן הנבואות האלו ב: קרבנו של אברהם, תחילתו של אדם, והפסח הראשון.). דבר זה מעלה שאלה מאוד יהודית: "האם ייתכן שישוע הוא המפתח המתאים "לפתוח" את התנ"ך? אנו נמשיך לחקור שאלה זו בהמשך, אך, לעת עתה, נא הפנה תשומת ליבך לפרדוקס שבנבואתו של יעקב ליהודה (המוזכר בתחילת מאמר זה). יהודה משל בהמשכיות (גם אם תחת פיקוח רומאי) בישראל עד לזמן קצר בלבד לאחר בואו של ישוע. ארבעים שנה לאחר מותו, הרומאים החריבו את ירושלים וגירשו את העם היהודי לגולה, לחיים תחת מרותם של עמים אחרים, כפי שניבא משה. במשך כל הזמן שהעם היהודי היה בגולה, הגויים סרו ללימודו\למרותו של ישוע, בהתאם לנבואתו של יעקב. כך, יש התאמה דו צדדית מסונכרנת בין ה"מנעול" של הנבואה הזו, לבין בואו של ישוע כ"מפתח". ייתכן וראוי לחקור שאלה זו יותר לעומק.

 הדרך שבה יש לעשות זאת הוא על ידי בחינה של מה ניבאו נביאי התנ"ך, בנביאים ובכתובים (ישעיהו, ירמיהו, זכריה, דניאל, וכו') אודות הפרטים המדויקים אשר מהווים את ה"מנעול" שאישיותו של המשיח העתיד לבוא צריך "לפתוח". לפרטים אלו, אודות אישיותו ופעלו של המשיח, יש השלכות גם לימינו, 2500+ שנים לאחר חתימת התנ"ך. זהו הנושא הבא שנפנה לדון בו.


[1]  כאן, ראוי לציין שיעקב פותח את דברי ברכתו לבניו באומרו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (ברא' מ"ט 1). כלומר, ה"ברכות" שלו הן למעשה נבואות על מה שעתיד להיות עם צאצאיהם של כל אחד מבניו.

[2]  מדובר כאן על התרגומים לשפות אחרות – לא בעברית.

[3]  לדוגמא: תרגום המילה ketchup מאנגלית ל"קטשופ" בעברית. כאן נעשה תרגום פונטי, לפי השמע בלבד, שכן אין מילה מקבילה במשמעות בעברית.

[4]  LXX זהו הייצוג המספרי בלטינית של המספר 70.

[5]  "מקודש" – כלומר, מופרד מן הרגיל (חול) למטרה מסויימת, בדרך כלל בהקשר של דן או פולחן.

שאלות על פסח, ישו והיהדות

"טיימס אוף ישראל" (אתר חדשות ישראלי חדש בשפה הנאגלית) פרסם מאמר מרתק המתאר כיצד הנוצרים מתחילים לחגוג את חג הפסח-עם הארוחה המסורתית (סדר פסח). המאמר קובע כי ההתכנסויות של ליל הסדר הגדולות ביותר נחגגות על ידי הנוצרים יחד עם היהודים, נטיה שהתפתחה "במשך ה-20 או ה-30 השנים האחרונות". לדעתי זה מעלה כמה שאלות ראויות:

מדוע הנוצרים חוגגים את חג הפסח?

לפי הכתבה, אלו חגיגות הפסח "שבהם הכוכבים של ישו הם כמו כבש כשר". אבל למה שישו יהיה נחגג כמו כבש כשר? אם נביט לתוך הבשורות (עדויות הראייה שנכתבו על ידי חסידיו של ישו) אנחנו נלמד מתי ישו נעצר, הועמד למשפט והומת.

כח "ויוליכו את ישוע מבית קיפא אל בית המשפט ויהי בבקר השכם והמה לא נכנסו אל בית המשפט למען אשר לא יטמאו כי אם יאכלו את הפסח" לט " הן מנהג הוא בכם כי אשלח לכם איש אחד חפשי בפסח היש את נפשכם כי אשלח לכם את מלך היהודים" מ " ויוסיפו ויצעקו לאמר לא את האיש הזה אלא את בר אבא ובר אבא היה מרצח" (ג'ון 18:28,39-40)

כל זה קרה ביום חג הפסח. למעשה, הסעודה האחרונה של ישו הייתה סעודת ליל הסדר שלו עם תלמידיו-גם בפסח מכיוון שחג הפסח החל ביום חמישי בערב. עם הסדר האחרון של ישו, המעצר, המשפט וההוצאה להורג, כולם מתרחשים בפסח, יש קשר היסטורי ישיר בין ישו לפסח.

משה, פסח וישו

אבל כשמביטים לאחור על הסיפור של הפסח הראשון, בתורה, כאשר משה הוביל את היהודים ממצרים, אז הקשר הזה מקבל משמעות מיוחדת. תאור התורה המלא הוא כאן (בעברית עתיקה מסורית), אבל כאשר הקדוש ברוך הוא הסביר למשה איך פסח יתגלה הוא קובע:

יב "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני יהוה" יג "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים" (ספר שמות 12: 12-13)

הדם של הכבשים הכשרים היה סימן לעם לא לאלוקים. אם כן אלוקים יחפש את הדם, וכאשר הוא ראה אותו המוות יעבור (פסח), הדם היה סימן 'לשרת אותך'-העם, ועל ידי הרחבה לנו לאלה שקראו את התאור בתורה. אבל באיזה אופן היה הדם סימן לאנשים? תחשבו איזה סימנים, וקחו בחשבון את הסימנים האלו.

שלטים מצביעים במוחנו כדי לגרום לנו לחשוב על מה שהסימן מצביע
שלטים מצביעים במוחנו כדי לגרום לנו לחשוב על מה שהסימן מצביע

כשאנחנו רואים את 'הגולגולת והעצמות' הסימן הזה גורם לנו לחשוב על מוות וסכנה. הסימן של 'קשתות הזהב' גורם לנו לחשוב על מקדונלדס. ה'ווי' על הבנדנה של נדאל הוא סימן עבור נייק, נייק רוצה שאנחנו נחשוב עליהם כשאנחנו רואים את זה על נדאל. הסימנים נוצרו כדי לכוון את החשיבה שלנו לא לשלט עצמו אלא למה שהוא מצביע עליו. בפסח הראשון, המוות היה תלוי בכל בית במצרים, על כל בית עברי וגם על הבתים הנוצריים. אבל הדם של הכבש הכשר, צבוע על המשקוף, יגרום למוות לעבור (לפסוח-פסח). המוות היום גם תלוי על כל בית-יהודי וגם גוי, כי כולנו נועדנו למות. בעיניהם של חסידיו הראשונים, מותו של ישו היה ניצחון. כפי שאמר אחד:

כי אהבת המשיח דחקת אתנו בהיותנו דנים אשר אם מת אחד בעד כלם כלם מתו׃

יד "כי אהבת המשיח דחקת אתנו בהיותנו דנים אשר אם מת אחד בעד כלם כלם מתו" , (קורינתים 2 פרק 5:14).

(מה שרומז שכל בני האדם כבר היו מתים)

באותה הדרך שבה הכבש הכשר מת בשמו של כל עברי שהניח את הדם שלו בפתח ביתו, ישו הבין כי מת בשמנו. לכן, לא רק שיש קשר ישיר לפי תאריך לוח השנה בין חג הפסח לישו, אבל המשמעות של מקרי המוות בהתאמה היו זהים. בגלל הסיבה הזו אחת הכותרות שניתנה לישו על ידי בני דורו הייתה:

כט "ויהי ממחרת וירא יוחנן את ישוע בא אליו ויאמר הנה שה האלהים הנשא חטאת העולם" (ג'ון 1:29).

ישו היה מיועד כמו הכבש הכשר לאלוהים. אז זה הגיוני שהנוצרים רואים את השורשים היהודיים באמונתם ורוצים להשתתף בחגיגה של פסח.

מדוע חג הפסחא בתאריכים שונים במקצת מזה של פסח?

ישו מת בפסח. חג הפסחא הוא חגיגה נוצרית של מותו של ישו, ביום שישי הטוב (גוד פריידי) הנוצרים זוכרים את מותו של ישו, וביום ראשון עם חג הפסחא הם זוכרים את תחייתו. במקרה הזה פסח ופסחא לא צריכים להתרחש באותו היום? בהתחלה הם נחגגו באותו יום. אבל בשנת 325 לסה'נ "ס, המועצה הנוצרית של ניקיאה  קבעה כי חג הפסחא יתקיים ביום ראשון אחרי הירח המלא הראשון המתרחש ביום השוויון או אחריו ב-21 למרץ. זה שינה את האופן שבו חג פסחא חושב והועבר מהתאריך של חג פסח. עכשיו, פסח ופסחא הם בדרך כלל קרובים מאוד בלוח השנה, בדרך כלל רק כמה ימים זה מזה.

בגלל שינוי התאריך של חג פסחא, הנוצרים שכחו במידה רבה את שורשי הפסח היהודיים של חג הפסחא. כפי שציין אחד המרואיינים לטיימס אוף ישראל "הרבה פעמים גויים נוצרים בורים בכוונה, לפעמים אפילו מופתעים מהקשרים בין היהדות לנצרות". הלמידה והחגיגה של פסח משמשת ליידוע הנוצרים על שורשים יהודיים לאמונתם. הצד ההפוך גם נכון-עם ההסוואה הנוצרית שצויירה על ישו יותר ויותר, היהודים לא יכלו לראות אותו כיהודי. היהדות שלו הייתה מוסתרת מהם.

האם ישו הוא מרדף יהודי לגיטימי?

יש מגוון רחב של מה זה אומר להיות יהודי. יהודי יכול להיות חילוני, חרדי, רפטרמי, שמרני, ואפילו אתאיסט. אפשר להיות יהודי-ציוני, אבל אפשר גם להיות אנטי-ציוני ועדיין להיות יהודי. רוב היהודים הם הטרוסקסואליים אך יש גם יהודים להט"בים (לסביות, הומואים,טרנסג'נדרים, ביסקסואלים), חלקם שומרי מצוות, אחרים לא ואחרים עדיין חלקית בלבד. לא משנה באיזה קטגוריה משתשמים כי לסווג אנשים: שפה, לבוש, דת, ארץ מגורים, עושר, השכלה, צבע עור, השקפות פוליטיות או נטייה מינית, היהודים ימלאו את כל הקטגוריות ועדיין יחשבו ליהודים. אולי הוא טועה, מוטעה אפילו אבל בכל זאת התקבל כחלק מהמשפחה הרחבה של אברהם.

כתבת הפסח של "טיימס אוף ישראל" הראתה כי המגוון היהודי הזה מרחיב לכת עד כדי כך שהוא כולל גם את 'היהודי המשיחי'. אלה הם היהודים שמאמינים שישו (ישוע כפי שהם קוראים לו) הוא המשיח שהובטח בתנ"ך. במשך מאות שנים זה נחשב לסתירה. אם מישהו היה יהודי, הוא\היא לא חשבו על ישו, בטח שלא האמינו בו, או אם האמינו בו אז זה לא יכול היה להיות יהודי. אבל אלה היו החלטות שהתקבלו מזמן, כמו הניתוק של פסחא מפסח, יצירת גטאות ופוגרומים מימי הביניים באירופה עד לאנטישמיות המאוחרת יותר במערב הנוצרי, שהסיטה את תשומת הלב מעובדות הִיסטוֹרִי מכריעות:

  • ישו מנצרת, שככל הנראה האדם המשפיע ביותר על כדור הארץ, היה יהודי נימול שנולד מאברהם ולמד במלואו בתורה.
  • חסדיו המיידיים היו גם יהודים דתיים, דבקים בתורה.
  • כל ספרי הברית החדשה נכתבו על ידי יהודים (למעט לוק).

בסוף בית המקדש ה-2 ואפילו עד תקופת מרד בר כוכבא (135 לספירה) זה היה עיסוק יהודי שהיה ניתן לדון בו, להתווכח ולדון אם ישו מנצרת היה המשיח או לא. ההיסטוריון הרומי סוטוניוס מתאר את השפעת הוויכוח הזה ברומא.

"בעוד היהודים עושים הפרעות מתמידות בהנהגתו של קרסטוס, הוא גירש אותם מרומא "(חייו של קלאודיוס xxv 4).

במילים אחרות, היהודים בעיר רומא דנו ונדונו על קרסטוס (כלומר ישו המשיח) בעוצמה כה רבה, עד שהקיסר הרומי קלאודיוס התרגז וגירש את כולם (משיחיים או לא) מרומא (בשנת 49 לספירה).

שימו לב איך ההיסטוריון היהודי פלביוס יוספוס (כותב על ה-90 לספירה) כותב על יעקב הצדיק (ג'יימס באנגלית)  אחיו של ישו מנצרת והמנהיג הראשון של חסדיו היהודים של ישו בירושלים (מי שגם כתב את ספר יעקב (ג'יימס) בברית החדשה).

"חנן בן חנן (אנאנוס באנגלית) לקח את הכהונה הגבוהה, היה אדם נועז וחצוף מאוד; הוא היה גם מקדו של צדוקסים, שהיו נוקשים מאוד בשפיטת עבריינים … הרכבו את הסנהדרין של השופטים והביאו לפניהם את אחיו של ישו, אשר נקרא המשיח, ששמו היה יעקב הצדיק (ג'יימס), וכמה אחרים, … נוצרה אשמה נגדם … ומסרו אותם לסקילה. אבל לאלה שנראו הכי שוויוניים מהאזרחים, וכמו אלה שהייתה להם מועקה קשה על ההפרה החוקית, הם לא אהבו את מה שנעשה, הם גם גרמו למלך (אגריפס) לשלוח לחנן (אנאנוס) ולהגיד לו כי הוא לא צריך לפעול כך יותר" (קדמוניות היהודים, ספר XX, פרק IX, 1).

אתם יכולים לראות איך הלך הוויכוח הלוך ושוב בין היהודים לגבי יעקב (ג'יימס), אח של ישו. לא משנה על איזה 'צד' הם היו זה היה ללא ספק עניין יהודי מאוד. יוסף בן מתתיהו אפילו כותב ישירות על ישו, ובדרך המעידה על כך שהוא עצמו הועבר הלוך ושוב בדיון הזה.

"באותו זמן היה איש חכם … ישוע… טוב, ו … מוסרי. אנשים רבים בקרב היהודים והעמים האחרים הפכו לתלמידיו. פילטוס גזר עליו שיצלב וימות. אבל אלה שהפכו לתלמידיו לא נטשו את החניכות שלו. הם דיווחו שהוא הופיע להם שלושה ימים אחרי הצליבה שלו ושהוא חי. .. לפיכך, הוא אולי היה המשיח, שעליו סיפרו הנביאים פלאים. ושבט הנוצרים, שנקרא על שמו, לא נעלם עד עצם היום הזה…"(קדמוניות היהודים, ספר XVIII, III, 3).

אם ישו היה המשיח או לא, את הטענות בעד ונגד אפשר לקחת מאוחר יותר. כמו כן, היהודים והנוצרים לומדים מחדש את השורשים היהודיים של חג הפסחא ואת הקשר בין פסח לישו, זה מספיק כדי להזכיר לנו שזו שאלה יהודית אותנטית, לא להידחק רק לגויים נוצרים כדי לדון בהם. פסח עצמו צועק ליהדות בפזאל של האיש הזה ישו מנצרת.