ה"צמח": קיבל את שמו מאות שנים לפני היוולדו

ראינו כיצד ישעיהו החל את הנושא הנבואי של "הצמח". אדם (גבר) מסוים משושלת המלוכה הנפולה של בית דויד, אשר לו חכמה וגבורה עתיד לקום. ירמיהו המשיך משם בהצהרה שאותו ה"צמח" יהיה ידוע כ"יהוה" בכבודו ובעצמו.

זכריה ממשיך את הענף

זכריה שב לארץ ישראל לאחר הגלות הבבלית כדי לבנות את בהמ"ק מחדש

זכריה חי בתקופה שבה העם היהודי שב לירושלים מן הגלות הראשונה שלהם (גלות בבל) והחלו לבנות מחדש את בהמ"ק ההרוס שלהם. מדובר בתקופה שבסביבות השנה 520 לפנה"ס. באותה העת הכהן הגדול היה אדם בשם יהושוע, והוא הוביל את הייסוד והכינון מחדש של עבודת הכהונה בקרב העם. זכריה הנביא עבד בשיתוף פעולה עם יהושוע, הכהן הגדול (זרובבל היה המנהיג הפוליטי – מדיני) בהנהגת העם היהודי. הנה הדבר שאלוהים אמר דרך זכריה אודות יהושוע:

 שְׁמַע-נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ–כִּי-אַנְשֵׁי מוֹפֵת, הֵמָּה:  כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי, צֶמַח.   כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ–עַל-אֶבֶן אַחַת, שִׁבְעָה עֵינָיִם; הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲו‍ֹן הָאָרֶץ-הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד.

זכר' ג' 8-9

הצמח! נובא בראשונה על ידי ישעיהו כ-200 שנים לפי כן, הומשך על ידי ירמיהו כ-70 שנים לפני כן, וזכריה כאן מפתח הלאה את הנבואה אודות הצמח. כעת נקרא האיש ההוא, הצמח, "עבדי" (עבד ה'). באופן מסוים היה יהושוע הכהן הגדול, שם בירושלים בעת ההיא – בסביבות השנה 520 לפנה"ס, מופת\דוגמא לביאתו של הצמח. אבל כיצד? בנוסף, כתוב ש"ביום אחד" ימחו חטאי הארץ על ידי ה'. באיזה אופן זה הולך לקרות?

הצמח: איך של המלוכה והכהונה

על מנת להבין זאת עלינו להבין תחילה שתפקידי המלוכה והכהונה היו מופרדים זה מזה בנוקשות בתקופת בהמ"ק הראשון. אף אחד ממלכי בית דויד לא היו יכולים להיות כוהנים, ומצד שני הכוהנים לא יכלו להיות מלכים. תפקידו של הכהן היה להיות מגשר\מתווך בין בני אדם לאלוהים על ידי הקרבת קורבנות לכפרת חטאים, ואילו תפקיד המלך היה לשלוט ולמשול בצדק. שני התפקידים היו חיוניים. שני התפקידים היו ייחודיים ושונים זה מזה. ההבדל הזה עוגן על ידי העובדה שהכוהנים יכלו להיות רק משבט לוי מצאצאי אהרון, בעוד המלכים היו משושלת דויד מתוך שבט יהודה. אף על פי כן, זכריה כותב ביומו, אודות העתיד, כי: 

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  …וְלָקַחְתָּ כֶסֶף-וְזָהָב, וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת; וְשַׂמְתָּ, בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן-יְהוֹצָדָק–הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.   וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר:  הִנֵּה-אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ, וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח, וּבָנָה, אֶת-הֵיכַל יְהוָה.   וְהוּא יִבְנֶה אֶת-הֵיכַל יְהוָה, וְהוּא-יִשָּׂא הוֹד, וְיָשַׁב וּמָשַׁל, עַל-כִּסְאוֹ; וְהָיָה כֹהֵן, עַל-כִּסְאוֹ, וַעֲצַת שָׁלוֹם, תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם.

זכר' ו' 9-13

ובכן, כאן, על אף כל החוקים הקודמים, הכהן הגדול, יהושוע בו יהוצדק, בשנת 520 לפנה"ס היה צריך לענוד על ראשו באופן סמלי כתר כ"צמח" (יש לזכור שאלוהים אמר על יהושוע שהוא "איש דוגמא\מופת" לדברים עתידיים). כאשר יהושוע הכהן הגדול ענד לראשו את כתר המלוכה הוא ביטא באופן סמלי את האיחוד העתידי של תפקידי המלוכה המלוכה זכר' ו13והכהונה על ידי אדם אחד – כהן היושב על כס

ישוע מנצרת הוא מ"שורש ישי", מכיוון שישי ודויד הם מאבותיו הקדמוניים. ישוע ניחן בדעת ובבינה ברמה שהבדילה אותו מאחרים. חכמתו, יציבותו והבחנתו המתוארים בברית החדשה ממשיכים להרשים הן את מבקריו והן את מעריציו ותלמידיו עד עצם היום הזה. כוחו, הבא לידי ביטוי דרך ניסים שחולל, כמתואר בבשורות, אינו ניתן להכחשה. אמנם ניתן להחליט שלא להאמין להם, אך לא ניתן להתעלם מהם. אישיותו של ישוע מתאימה למעלות הכוח והחכמה הבלתי רגילים אשר ישעיהו ניבא שיבואו לידי ביטוי יום אחד באישיותו של ה"צמח".

כעת, חשבו על חייו של ישוע מנצרת כמתואר בבשורות. הוא טען להיות מלך – למען האמת הוא טען להיות "המלך". הרי, זה מה שהכותרת משיח מבטאת. עם זאת, מה שהוא עשה בחייו הארציים היה למעשה בעל טבע כהונתי. היה זה תפקידו של הכהן להקריב לאלוהים זבחים רצויים לאלוהים למען העם היהודי. מותו של ישוע בברית החדשה הינו בעל חשיבות רבה מכיוון שזה היה קרבן לאלוהים למעננו. כך, חטאי הארץ, באופן ישיר מילולי, "נמחו ביום אחד", כפי שניבא זכריה – ביום שבו ישוע מת וכיפר עבור חטאי העולם. במותו הוא מילא את דרישות התפקיד הפונקציונאליות של כהן, אם כי הוא ידוע בעיקר כ"משיח" או "המלך". כך, כפי שניבא זכריה, הוא איחד, באישיותו ובפועלו, את שני התפקידים האלו.

המזמור המשיחי (כלומר, מתאר את ביאתו ופועלו של המשיח), תהל' ק"י, מנבא איחוד שכזה של תפקידי המלוכה והכהונה, שבו בא כהן שאינו משבט לוי. אנו קוראים שנאמר:

נְאֻם יְהוָה, לַאדֹנִי–שֵׁב לִימִינִי; עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ, הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. מַטֵּה-עֻזְּךָ–יִשְׁלַח יְהוָה, מִצִּיּוֹן;  רְדֵה, בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ…  נִשְׁבַּע יְהוָה, וְלֹא יִנָּחֵם – אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם;עַל-דִּבְרָתִי, מַלְכִּי-צֶדֶק.

תהל' ק"י 1-2,4

מלכיצדק מוצג לראשונה בתורה כאשר אברהם הביא לו מתנות. בספר בראשית מתואר כיצד, לאחר שניצח בקרב שבו הציל את לוט משבי, אברהם הודה לאלוהים דרך מלכיצדק הכהן משלם – ירושלים:

וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.   וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.   וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

ברא' י"ד 18-20

ובכן, מזמור ק"י מביט בוא זמנית אחורה למלכיצדק שבא לפני מתן התורה (ואיתה הכהונה מבית לוי) וקדימה לעבר המשיח העתידי (שהוא נצר לשושלת המלוכה מבית דויד) וקובע כי המשיח יהיה כהן, אך לא מצאצאי לוי. ישוע מנצרת, אשר לא היה מצאצאי לוי, אך תפקד ככהן לאלוהים אל עליון, הוא הגשמה של הנבואה המשיחית הזו שבמזמור ק"י.

עם זאת, זוהי נקודת המבט של הברית החדשה לגבי מותו של ישוע. האם התנ"ך תומך בנקודת מבט זו? אנו נחקור עניין זה על ידי חקר המאפיין הנוסף שזכריה ניבא אודות אישיותו של ה"צמח"  – היותו "עבד", או משרת.

אות ה"צמח" – הגזע הכרות והמת קם לתחייה – ב(אישיותו של)משיח

למדנו שמקורם של שני המושגים "משיח" ו”Christ” הוא בתנ"ך, ושהם למעשה תארים מקבילים (אם כי בשפות שונות). בנוסף, השימוש שנעשה בתואר "משיח" בתהל' ב', למטרת תיאור ביאתו העתידי של מושל מיוחד מטעם אלוהים, אשר יהיה גם "בן אלוהים", פותח את הדלת להבהרות נוספות לעניין זה שספרים מאוחרים יותר בתנ"ך יעסקו בהן. ישעיהו (750 לפנה"ס) החל תהליך זה בנבואותיו אודות "צמח ה' ".

ישעיהו ו"הצמח"

היסטורי עם ישעיהו וכותבים אחרים של תנך

 ישעיהו ניבא בתקופת בית ראשון בזמן המלוכה של שושלת בית דויד. ביומו (750 לפנה"ס) הממלכה הייתה רוויה שחיתות וחטא. ישעיהו הפציר במלכים לשוב לה' ולשמור את תורת משה ברוח נכונה. אך ישעיהו ידע שהעם לא ישוב בתשובה, ולכן הוא ניבא גם שהם יצאו לגלות, ואי לכך, שהמלוכה של שושלת בית דויד תיפסק (אם כי השושלת עצמה לא תיגדע). ישעיהו פרק ג' מתאר את הביאה של משפט עתידי (דאז) זה. עם זאת, לאחר מכן הספר "משנה את נימתו" ומנבא כי:

בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה צֶמַח יְהוָה, לִצְבִי, וּלְכָבוֹד; וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת, לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל

2. ישע' ד'

כאן, ישעיהו לא מרבה בפרטים אודות ה"צמח" העתידי הזה, אך מעט מאוחר יותר הוא מסביר שהוא חזה באופן מטאפורי את השושלת המלכותית של בית דויד כעץ גדול. בעץ הזה, ישי, אביו של דויד המלך, היה השורש. כך, מהשורש של ישי החל לצמוח השושלת של דויד ומיורשו, שלמה המלך, החץ המשיך לגדול הלאה והלאה.

השושלת המלכותית של דייוויד בתמונה עץ מג'סי (אביו של דוד)

קודם עץ גדול… אז גזע חתוך… ואז "צמח" (ענף)

ישעיהו כתב שהעץ (השושלת של בית דויד המולכת על ממלכת יהודה) יגדע, כך שישאר רק בסיס הגזע. הפס' הבא מתאר את האופן שבו ישעיהו ראה זאת וביטא את העניין במשל על הגזע וה"צמח"\ענף.

 וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.  וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה–רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה.

ישע' י"א 1-2
השושלת של בית דויד משולה ל"גזע ישי"

גדיעת העץ המדובר ארעה כ 150 שנים לאחר נבואתו של ישעיהו, בשנת 586 לפנה"ס, כאשר כבשו הבבלים את ירושלים והגלו את העם היהודי ואת מלכם לבבל (ראה התקופה המסומנת בצבע אדום בציר הזמן לעיל). ישי היה אביו של המלך דויד ועל כן היה השורש של שושלת בית דויד. לכן, "גזע ישי" הינו מונח מטאפורי עבור הגדיעה העתידית של שושלת זו.

איש ה"צמח": אדם שיקום משושלת דויד אשר יהיה בעל חכמה מיוחדת

תיאור של הצאצא עתידי לבית דויד היוצא כנצר וכחוטר מגזע ישי.

אבל הנבואה הזו גם הביטה קדימה הרחק יותר אל העתיד מאשר רק עד גדיעת המלוכה בממלכת יהודה (בגלות בבל). ישעיהו חזה שלמרות שהגזע יראה חסר חיים (וכך אכן נראים עצים שענפיהם נגדעו עד הגזע), יום אחד בעתיד יצמח ענף, אשר מתואר כ"צמח", ויגיח מן הגזע ההוא בדיוק כפי שנצרים צומחים מגזעיהם של עצים כרותים. ה"צמח" מתואר כמישהו ("ונחה עליו רוח ה'…" ישע' י"א 1 – ראה לעיל), ועל כן ניתן להבין שישעיהו מתייחס לאדם ספציפי, אשר יבוא מן השושלת של בית דויד לאחר ששושלת זו תיגדע. לאיש הזה יהיו כאלו מעלות של חכמה, גבורה ודעת\חכמה שיהיה זה כאילו רוח של ה' בעצמו (שכינה אלוהית) תהיה עליו. זו נבואה אודות ביאתו של המשיח, ובה הוא מדומה ל"צמח".

ירמיהו וה"צמח"

ירמיהו בציר זמן היסטורי עם מחברים מקראיים אחרים

הנבואות של ישעיהו אודות איש ה"צמח" היו כמו שלט ראשוני בהיסטוריה, שאחריו באה סדרה של שלטים ומראי כיוון נוספים אשר פתחו את נושא ביאתו של ה"צמח". ירמיהו, אשר חי כ-150 שנים לאחר ישעיהו, בעת שחזה במו עיניו את תהליך כריתת המלוכה של שושלת דויד, ניבא כי:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה, וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק; וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ.   בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח; וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ, יְהוָה צִדְקֵנוּ)

ירמ' כ"ג 5-6

 ה"צמח": אדוני צדקנו

איך יקרא איש הצמח המדובר? ובכן, שמו יקרא "אדוני" והוא יהיה ה"צדק שלנו". כפי שראינו גם במקרה של אברהם, הבעיה שלנו – בני האדם – זה שאנו מושחתים בטבענו, ועל כן אנו זקוקים להצדקה. בכך שהוא מכנה את איש הצמח "ה' צדקנו", ירמיהו מרמז שבני אדם יקבלו דרך אותו אחד הצדקה – וזאת מה' עצמו. אבל, איך דבר זה יבוא לידי מימוש? הנביא זכריה מספק את התשובה לשאלה זו כאשר הוא מפתח הלאה בנבואותיו את נושא ביאתו של איש ה"צמח". הוא מנבא למעשה מה יהיה התפקיד אותו ימלא המשיח, לא רק כמלך אלא גם ככהן – ועל כך נמשיך לדון כאן.

הברית החדשה – כיצד יש לגשת לכתב יהודי זה?

לכד הכתבים היהודיים מן העת העתיקה מעפילה על אלו של עמים רבים אחרים. אפילו היצירות הקלאסיות של היוונים והרומאים מתגמדים אל מול הכתבים היהודיים. ארכו של התלמוד בלבד (הושלם כתיבתו בערך עד שנת 500 לספירה) הוא כ-6200 עמודים מודפסים. אתר האינטרנט earlyjewishwritings.com, המקטלג רבים מן הכתבים היהודיים המדוברים, מונה, בנוסף על התלמוד, גם את התנ"ך, כתבי המכבים (שהם חלק מן הכתבים החיצוניים, או בשמם הלועזי "האפוקריפה"), כתביו של יוסף בן מתתיהו (מן המאה הראשונה לספירה), וכתביו של פילון האלכסנדרי. בימי הביניים, מלומדים יהודיים כמו הרמב"ם המשיכו להוסיף לרשימה מרשימה זו של כתבים. כיום, כותבים יהודיים נוקטים עמדות וכובשים שטחים חדשים כמעט בכל תחום של המחשבה האנושית. לעיתים קרובות הם אפילו חלוקים בדעותיהם ועמדותיהם זה עם זה, ומתווכחים בלהט בתחומי הפוליטיקה, האתיקה, הפילוסופיה, ואודות עתידו של עם ישראל. כך, מעבר לגודל העצום של כמות כתבים אלו, מדובר גם בגיוון הרחב של העמדות והדעות הבאות לידי ביטוי בהן, אשר מנומקות בהתלהבות רבה כמעט בכל כיוון אפשרי.

מה לגבי הברית החדשה? 

העובדה שיש לעם היהודי את המורשת הזו של אוסף רחב ורב-גווני של כתבים, מבליט מנגד את חוסר הידע שלו אודות הברית החדשה, ומעבר לכך את הנטייה שלו "לשמור מרחק" מכתב יהודי זה. מעבר לכך, זה דבר אירוני שמצב זה מתקיים בעוד שהברית החדשה היא לכד הכתבים הנקרא ביותר מחוץ לעולם היהודי (לפחות בעולם המערבי). מדוע כך הוא הדבר? לפני שנענה על כך, הנה מספר עובדות לגבי הברית החדשה.

מאין המושג "ברית חדשה"?

הכותרת "ברית חדשה" הוא מושג יהודי השאוב ישירות מן התנ"ך. הנביא ירמיהו, חזה יום בעתידו של עם ישראל שבו אלוהים יכרות ברית חדשה עם עם ישראל אשר תהיה שונה מברית הר סיני שבה ניתנה התורה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.   לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה.   כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.   וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמ' ל"א 30-33)

לפי הפסוקים האלו, הבעיה עם ברית הר סיני  לא הייתה בברית עצמה, אלא בעובדה שהיה קשה מאוד "להכניס את התורה" לליבם של בני הברית (דבר שמוכח היסטורית ובא לידי ביטוי בכתבים היהודיים המוזכרים לעיל). לכן, אלוהים הבטיח כי בעתיד הוא יכרות ברית חדשה אשר תהיה "בקרבם" וכתובה "על ליבם", ותהיה כלולה בברית זו סליחה לעוונם ולחטאתם. מכיוון שהבטחה זו הובטחה באופן מפורט וברור ל"בית ישראל ולבית יהודה" זה דבר נכון וראוי ליהודים לחיות בציפייה ובתקווה למימוש הבטחה זו. אוסף הכתבים היחיד שהופיע מאז נבואתו זו של ירמיהו (590 לפנה"ס) אשר טוענן להעיד על ההגשמה של הבטחה זו הוא הברית החדשה.

כמה עובדות מהירות לגבי הברית החדשה

  • הברית החדשה, כמו התנ"ך, הינו אוסף של כתבים אינדיבידואליים (27 סה"כ) שנכתבו כולם על ידי יהודים יראי שמיים (חוץ מן הבשורה ע"פ לוקס וספר מעשי השליחים).
  • הברית החדשה מחולקת לשלוש חלקים, כפי שהתנ"ך מחולק לתורה נביאים וכתובים. כך, ארבעת הבשורות וספר מעשי השליחים מקבילות לחמשת חומשי התורה, 21 האיגרות מקבילות לכתובים, וספר ההתגלות מקביל לנביאים. כל הכתבים האלו נכתבו בערך בתקופה שבין 50-90 לספירה, בערך באותה התקופה שכתב גם יוסף בן מתתיהו.
  • הדמות המרכזית בברית החדשה הוא ישוע מנצרת, גם הוא יהודי ירא שמיים. אמנם הוא לא כתב ישירות שום ספר בברית החדשה, אך תלמידיו כן. הם הציגו את ישוע כמשיח ישראל המיוחל.

בעיות יהודיות עם ישוע

כמובן, ברגע שמועלה עניין אישיותו של ישוע, אנו מבינים מדוע הכתבים היהודיים אודותיו – הברית החדשה – זוכים לחוסר תשומת לב ואף להתעלמות מצד העם היהודי. מבין הסיבות הרבות לכך הנה כמה מן הטענות העיקריות:

  • ישוע לא היה (יכול להיות) המשיח, ועל כן היה כוזב ומעמיד פנים.
  • דוקטרינות ולימודים תיאולוגיים אשר מזוהים עם תלמידיו של ישוע, כגון אלוהותו של המשיח  והשילוש, אינן מתאימות להבנה היהודית של הכתובים.
  • נוצרים, אשר טענו ללכת בעקבותיו של ישוע ולהיות תלמידיו, רדפו את העם היהודי מכיוון שהם ראו בם כאשמים במסירתו של ישוע להוצאה להורג בעודו חף מפשע.
  • קיים אי תאימות כה מוחלט בין הברית החדשה לבין היהדות, כך שמהות הזהות היהודית מאויימת על ידיה, ועל כן מוטב ליהודים לדחות את הברית החדשה ולהתעלם ממנה.
  • בין אם מדובר ביהודים דתיים או לא, המקרים שסבבו את חייו של ישוע אירעו לפני שנים רבות, והעם היהודי התקדם מאז, ועל כן אין שום תועלת בלפתוח שוב פצעים ישנים. 

אמנם, ייתכן כי ישוע היה משיח שקר, אך דבר זה לא מסביר את היחס שלו הוא זוכה מן העם היהודי. האתר ויקיפדיה מונה רשימה ארוכה של יהודים אשר טענו להיות המשיח במהלך ההיסטוריה. אלו כוללים בין היתר את בר כוכבא, אשר המרד שהוא הנהיג נגד רומא (132-135 לספירה) היה כישלון והביא אסון על העם היהודי, ואת הקיסר הרומאי וספסיאנוס (אשר הוביל את הכוחות הרומיים שהחריבו את ביהמ"ק השני) אשר יוסף בן מתתיהו טען למשיחיותו. בנוסף, במאה ה -20 גם הרב מנחם מנדל שניאורסון, הידוע בכינויו הרבי מלובביץ (נפטר 1994), מוכר כמשיח על ידי תנועת החב"ד. למרות שקרוב לוודאי שרוב העם היהודי ידחה את הטענות אודות משיחיותם של האנשים הנ"ל, אין הם דוחים אותם לחלוטין כ"לא יהודיים". מוטעים – כן, אך עדיין בתוך המשפחה היהודית.

זה נכון שנוצרים רדפו יהודים במהלך הדורות. עם זאת, הרדיפות האלו אינן נובעות מן הברית החדשה. אדרבה, כפי שנראה בהמשך, גם ישוע וגם שאול התרסי (שאול השליח – פולוס) דיברו באופן אדיב וחיובי אודות העם היהודי, אף על פי שהיו להם מחלוקות עמוקות עם מנהיגי הדת היהודיים בעת ההיא. אי לעבר הארוך של רדיפה של יהודים על ידי נוצרים, יהודים רבים בימינו שוכחים שהעם שלהם חווה רדיפות גם ממקורות אחרים. למעשה, כמעט כל האימפריות והאידיאולוגיות רדפו, בצורה כזו או אחרת את העם היהודי שהיה תחת שליטתם. האנטישמיות (רדיפת העם היהודי) המוזכרת בתנ"ך (על ידי המצרים בימי משה, האשורים שהחריבו את שומרון ועשרת השבטים, הבבלים שהחריבו את ירושלים והרדיפה בפרס תחת הנהגתו של המן), המלחמות האלימות מול העולם היווני בימי המכבים, החורבן השני של ירושלים בידי הרומאים, ועד ליריבות של העולם המוסלמי בעת המודרנית נגד מדינת ישראל המודרנית – כל אלו מדגימות ש"אנטישמיות" היא לא תופעה הייחודית לעולם הנוצרי בלבד. 

הברית החדשה – עדשה יהודית לראות דרכה את ישוע

אלפיים שנים של הנצרות הטביעו חותם מאוד לא יהודי על ישוע, והקהילה הנוצרית גם היא סיננה את דמותו של ישוע כך שיהדותו אינה ניתנת לזיהוי על ידי יהודים רבים. כאן בא לידי ביטוי היתרון של כתבי הברית החדשה מכיוון שהם בראש ובראשונה כתבים יהודיים. המילה "נוצרי" (Christian) מופיעה רק שלוש פעמים בברית החדשה כולה – ופעמיים מתוך אלו זה מתאר מה שגויים פגאנים כינו את תלמידיו של ישוע, שהיו בתקופה זו ברובם יהודים. הברית החדשה מעניקה לקורא גישת יד ראשונה לישוע לתלמידיו היהודים הראשוניים, כך שאין צורך לראות אותו בחזות יד שנייה – דרך הפילטרים הנוצריים.

בנוסף על כך, אמת הוא הדבר, ובא לידי ביטוי דרך כתביהם של כותבי הברית החדשה, שישוע היה ביקורטי מאוד כלפי מנהיגי הדת היהודית דאז, שדבר זה הביא בסופו של דבר למותו. עם זאת, העם תיעוד מציאות היסטורית זו הופכת את הברית החדשה לאנטישמית או "לא יהודית"? הרי גם הנביאים בתנ"ך הם ביקורתיים מאוד כלפי עם ישראל. לדוגמא, ראו את הגינוי החד והביקורת המרה מאלוהים עצמו העוברת דרך דבריהם של משה וירמיהו העם היהודי במובאות הבאות:

וְשָׁבַרְתִּי, אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם; וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.   וְתַם לָרִיק, כֹּחֲכֶם; וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם, אֶת-יְבוּלָהּ, וְעֵץ הָאָרֶץ, לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.   וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי–וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. (ויקרא כ"ו 19-21)

יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת-הַמְּאֵרָה אֶת-הַמְּהוּמָה וְאֶת-הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל-מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד-אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. (דבר' כ"ח 20)

אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה. (ירמיהו ג' 20).

במהלך ההיסטוריה אנטישמים השתמשו בביקורות כלפי העם היהודי הקיימות בתנ"ך ובברית החדשה על מנת לעורר שנאה כלפי העם היהודי. אך, דבר זה אינו עושה את הכתבים המדוברים אנטי שמיים או "לא יהודיים" מעצמם. שימו לב לאיחולים הלבביים כלפי העם היהודי אשר מודגמים על ידי ישוע ועל ידי שאול השליח במובאות הבאות מן הברית החדשה.

כאשר התקרב וראה את העיר (ירושלים), בכה עליה ואמר: "לו ידעת היום גם את את אשר אלי שלום! אלא שעתה נסתר הוא מעיניך. (לוקס י"ט 41-42)

אמת אני מדבר, במשיח, אינני משקר; מצפוני מעיד עמדי ברוח הקדש: גדול צערי ולבי דואב תמיד, עד כי הייתי מוכן להיות מנדה מן המשיח למען אחי, שהם בני עמי, עצמי ובשרי, בני ישראל; אשר להם מעמד הבנים, הכבוד, הבריתות, מתן התורה, עבודת הקדש וההבטחות; (האיגרת אל הרומים ט' 1-4)

העולם הנוצרי רדף את העם היהודי במהלך הדורות, אך הברית החדשה עצמה אינה מקור ההסטה שהובילה לשנאה זו. העולם הנוצרי ניסה לאלץ יהודים להמיר את דתם בכפייה ומתוך פחד, אך לעומתם ישוע וכותבי הברית החדשה בחרו נתיב מאוד יהודי למטרת הניסיון והרצון להביע עמדתם הדתית – הם התווכחו, התדיינו וכתבו. גם אם אנו לא מוכנים לקבל את טיעוניהם, הגישה שלהם בעניין זה ראויה לשבח – לאפשר לכל אדם להחליט לבדו על סמך מצפונו ושיקול דעתו אם להשתכנע או שלא.

ישוע והתורה

גם תוכן הדיון של ישוע וכותבי הברית החדשה היו מאוד יהודיים. ישוע מתועד בבשורת יוחנן באומרו:

  אלו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב. (יוח' ה' 46)

מנהיגי הדת היהודית בני יומו של ישוע התדיינו אודות פרשנויות שונות לתורה. גישה זו שהם עצמם נקטו מאפשרת לנו היום לבחון את חייו ואת טענותיו של ישוע אל מול הסטנדרט של התורה  – לכל הפחות זו תהיה בחינה מאוד יהודית.

לא צריך להיות מונע רק על ידי זיקה דתית לענייני יהדות מן ההיסטוריה כדי לשקול מחדש את כתבי הברית החדשה. גם עניין ורצון להבנה מעמיקה יותר אודות מאורעות מודרניים הם מניעים לגיטימיים לכך. מאז שנת 1967 כאשר בוסס שלטון ישראלי על ירושלים הפכה עיר היסטורית זו להיות שוב המוקד לכל מיני תככים. המילים של ישוע אשר נכתבו לפני שהחיילים הרומאים הרסו את ירושלים בשנת 70 לספירה הנן רלוונטיות עבורנו כיום בין אם אנו דתיים (חרדים), קונסרבטיביים או חילונים. בבשורות, ישוע חוזה ומנבא את החורבן הרומאי הקרב, אך מילותיו גם משקיפות עוד קדימה משם.

בחרב יפלו ויגלו אל כל הגוים, וירושלים תהיה מרמס לגוים עד אשר ימלאו עתות הגוים. (לוקס כ"א 24)

ישוע ניבא שיום אחד תגמר התקופה שבה ירושלים תינתן למרמס רגלי הגויים – כלומר שיום אחד העיר תשוב לשלטון יהודי. מאחר ודבר זה התגשם בשנת 1967, והדבר משפיע על חיי כולנו היום, ייתכן ויהיה זה דבר כדאי להביט שנית גם לעבר יתר הלימוד של ישוע. הרי, מקרה חיזוי זה, אשר התגשם לאחר כמעט 2000 שנה עובר את המבחן המקראי לנבואה, אשר קיים על מנת  להפריד בין נבואת אמת לנבואת שקר\כזב.

וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ:  אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה.   אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא–הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה:  בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. (דבר' י"ח 21-22)

הברית החדשה והעם היהודי בימים אלו

עכשיו, בבקשה היזכרו בנבואתו הראשונית של ירמיהו שהוזכרה לעיל אשר חזתה את ביאתה של "ברית חדשה". בדיוק לפני אותם הפסוקים ירמיהו ניבא "מתי" תבוא ברית חדשה זו.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה.   וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ  כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם-יְהוָה. (ירמ' ל"א 26-27)

כמו כן, לאחר ההבטחה אודות הברית החדשה בפס' 30-34 מגיע עוד אינדיקטור

הִנֵּה יָמִים (בָּאִים) נְאֻם-יְהוָה וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיהוָה מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה.   וְיָצָא עוֹד קוה (קָו) הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה. (ירמ' ל"א 37-38)

שלושת המקרים האלו שבהם מופיע הביטוי "הנה ימים באים" באים ברצף קצר מאוד. הראשון מביניהם (הגידול באוכלוסייה ועמה גם בחקלאות ובענף הבנייה) והשלישי (ירושלים נבנית שוב על ידי יהודים ומורחבת) מתגשמים ממש בימים אלו לאחר כ-2500 שנה. אם כן, וודאי שגם בימים אלו זה הזמן לעם היהודי לבחון ולשקול בכובד ראש את ה"הנה ימים באים" האמצעי – ההבטחה לכריתת ברית חדשה בין אלוהים לעם ישראל.

זוהי הגישה שבה אני נקטתי לפני שנים רבות, והיא לבחון את ישוע ואת הברית החדשה לפי אמת המידה של התורה הנביאים והכתובים, על מנת לא רק להיות מודע למה שכתוב שם, אלא גם להיות כמו אותם אלו מבני שבט יששכר אשר מתוארים בספר האחרון שבתנ"ך במילים אלו:

וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל… (דבה"א י"ב 33)

וודאי, אין לנו מה להפסיד, אלא רק להרוויח, אם ניגש ל"נושאים אסורים" בגישה זו. מקום טוב להתחיל ממנו זה להבין מה המקור של המושג "משיח".

מאין מגיע המושג "Christ"

הציפייה למושל עתידי, הוא "המשיח", הינה מרכזית למחשבה היהודית המסורתית וההיסטורית. אבל, מאין מגיע הרעיון והמונח "משיח"? כמו כן, מהו היחס בין "משיח" ל"Christ"? האם "Christ" הוא פשוט איזה מן רעיון או מונח נוצרי? מסתבר שמקורם של שני המונחים הללו הוא למעשה בתנ"ך (תורה נביאים וכתובים), בתרגומיו העתיקים, לפני אלפי שנים. להלן, נסקור את מקורם והיווצרותם של מונחים אלו, ואת מה שהתנ"ך למעשה מלמד אודות "המשיח". תחילה עלינו לסקור את הנאמר אודות דמות עתידית זו כבר בתורה.

המשיח בתורה

דמותו העתידית של ה"משיח" מופיעה תחילה בתורה (אמנם מבלי להשתמש במונח/בתואר הספציפי "משיח"). למען האמת, ההבטחה "המשיחית" אודות ביאתו של דמות עתידית זו ניתנה תחילה עוד בגן העדן. במועד מוקדם זה רק מסופר על ניצחונו הבטוח בקונפליקט עתידי. עם זאת, מאוחר יותר, כאשר יעקב ברך את שנים עשר בניו לפני מותו הוא חזה באופן נבואי מושל עתידי. בדברי ברכתו ליהודה הוא אמר:[1]

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.   גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.   (ברא' מ"ט 8-10)

מכיוון שבניו האחרים של יעקב (כלומר יתר שבטי ישראל) עתידים "להשתחוות" ליהודה, וליהודה יהיה את ה"מחוקק" (שם תנכי לשרביט מלוכה – והוא כלי בידי המלך אשר הוא היה מחזיק בין רגליו כאשר ישב על כיסא מלכותו כסמל למרותו ושלטונו) נבואה זו מבטיחה מלכות עתידית שתקום משבט יהודה – דבר שהתגשם כשדויד נהיה למלך על ישראל. עם זאת, נבואה זו מביטה עוד יותר אל העתיד. באופן פרדוקסלי, נבואה זו קובעת שהמלוכה "לא תסור" משבט יהודה "עד כי יבוא שילה" – אחד אשר לו הזכות האולטימטיבית להחזיק ב"מחוקק" (שילה = הוא אשר זה שלו \ אשר זה שייך לו). כאשר "זה אשר לו הזכות על המלוכה" יבוא לבסוף, אז המלכות תסור מיהודה! אותו מושל עתידי גם יזכה ל"יקהת עמים" (ציפייתם או צייתנותם של כל "העמים" – ולכן לא ייתכן שמדובר בדויד). כאן, בפעם נוספת, כמו בהבטחתו של אלוהים לאברהם, הגויים הם בראיית ההבטחה האלוהית, שכן מנובא כאן "שהגויים" יישמעו ל"שילה".

ספרי הנביאים המאוחרים יותר בתנ"ך מתארים גם הם את ביאתו של מושל עתידי זה, וזאת בשימוש במונח "משיח", אבל המילה הספציפית הזאת לא נמצאת בכל התרגומים.[2] על מנת להבין מדוע כך הוא הדבר, עלינו לגעת בהיסטוריה של תרגום הכתובים לשפות אחרות.

תרגום אל מול תעתק/"טרנסליטרציה"

לפעמים, מתרגמי הכתובים בחרו "לתרגם" מילה או מונח מקראי מסוים באופן פונטי (לפי שמע המילה בלבד) במקום על פי משמעות המילה. דוגמא מודרנית לשיטת תרגום זו ללועזית היא כאשר מתרגמי מקרא מסוימים בחרו "לתרגם" המילה העברית "שלום" ל- shalom  ("תרגום" פונטי או תעתק – לפי שמע המילה) במקום ל- peace, אשר היא המילה המקבילה מבחינת משמעות באנגלית. בעת העתיקה, מתרגמי הכתובים היו חייבים להחליט, בתרגום של מילים מסוימות (במיוחד שמות ותארים) אם לתרגם לפי המשמעות או הצליל\השמע של המילה. אין למעשה חוק קבוע בעניין זה. לפעמים מוטב לתרגם על פי המשמעות ולפעמים עדיף (במיוחד אם אין מילה מקבילה במשמעות בשפת היעד[3]) לתרגם לפי השמע.

הספטואגינטה

התנ"ך תורגם בראשונה לשפה היוונית בין השנים 250-132 לפנה"ס, ותרגום זה ידוע בשם "הספטואגינטה", או בשמו בעברית, "תרגום השבעים" (אוכן בכינוי הטכני המקוצר LXX). התלמוד הבבלי מעיד כי שבעים[4] רבנים תרגמו את התנ"ך מעבריך ליוונית בעיר אלכסנדריה שבמצרים, בבקשתו של המלך תלמי השני. כך, הספטואגינטה היא פרויקט תרגום עתיק של מלומדים יהודיים ארץ ישראלים למען יהודי התפוצות דוברי היוונית דאז, אשר היה להם עניין בקריאת הכתבים הנבואיים.

תרגום ותעתוק בספטואגינטה

האיור הבא מראה את תהליך התרגום של הספטואגינטה ואיך הדבר משפיע על תרגומים מודרניים של כתבי הקודש.

תיאור תהליך התרגום של כתבי הקודש מן המקורות ועד לתרגומים המודרניים

הנוסח המקורי של התנ"ך מתואר בחלק #1 של התרשים וידוע היום כ"נוסח המסורה". הספטואגינטה היא בחלק #2. החלק התחתון (#3) מייצג עותק מודרני של כתבי הקודש (לצורך העניין באנגלית). מכיוון שהספטואגינטה הייתה תרגום מן העברית אל היוונית האיור מראה חץ כחול היוצא מחלק #1 ל #2. בכל שלבי התרגום השונים (#1 ל- #2, #1 ל- #3,#2 ל- #3) עשו המתרגמים החלטות טקסטואליות אודות תרגום או תעתוק של שמות ותארים כמתואר לעיל, על ידי החיצים בעלי הכותרת "תרגום" ו"תעתוק".

לאחר שהושלם תרגום השבעים נעשה בו שימוש נרחב בעולם היהודי דובר היוונית אשר היה מפוזר בעולם היווני – רומי. בתקופה שלאחר מכן נכתבה "הברית החדשה" ביוונית. דבר זה היה בעל חשיבות מרכזית להתפתחות המונח "משיח". מאחר והברית החדשה נכתבה ביוונית, רבים מן הציטוטים שהיו בה מן התנ"ך ניתנו ביוונית מן הספטואגינטה, ולא מנוסח המסורה בעברית. דבר זה מודגם באיור הבא.

התפתחותה של הברית החדשה בעניין תרגום ותעתוק הטקסט

המושג משיח מן התנ"ך

כעט נפנה להתמקד במילה "משיח" בכתבי הקודש, במעקב אחר התהליך ההתהוות ההיסטורי של הטקסט, כמתואר לעיל.

מאין מגיעים המושגים "משיח" ו"Christ" בכתובים?

המילה העברית המקורית בתנ"ך היא "משיח", אשר משמעה אדם נבחר\מקודש[5] או "משוח". כוהנים ומלכים בתקופת בית ראשון נמשחו בשמן באופן טקסי לפני שהם החלו לכהן באופן רשמי בתפקידם, ועל כן ניתן היה להתייחס אליהם בתואר "משיח". עם זאת, הנבואות בתנ"ך ציפו לבואו של משיח מיוחד וייחודי, אשר יהיה "משוח" (לתפקיד) על ידי ה' בעצמו. בעת תרגום הספטואגינטה, בסביבות 250 לפנה"ס, הרבנים שעסקו בתרגום זה בחרו מילה יוונית בעלת משמעות דומה למילה העברית "משיח" – המילה "כריסטוס" (Χριστός). מילה זו מגיעה אטימולוגית מן המילה היוונית "כריו" אשר מתאר פעולה של שפשוף או "משיחה" טקסית בשמן. ובכן, כך הרבנים הביאו את המשמעות המקורית של התואר התנכי "משיח" לתוך הספטואגינטה על ידי תרגום לפי השיטה של מציאת מילה בעלת משמעות מקבילה בשפת היעד – יוונית (ולא על ידי תעתוק ושימור השמע של המילה המקורית בעברית). המחברים היהודיים של כתבי הברית החדשה זיהו את ישוע מנצרת עם הדמות התנכית-נבואית "משיח" , אך מכיוון שהם כתבו ביוונית, הם השתמשו במילה היוונית "כריסטוס" מן הספטואגינטה, ולא בתעתוק של המילה "משיח".     

במקרה של תרגומים של כתבי הקודש לשפות מודרניות (כדוגמת אנגלית), התנ"ך תורגם לשפת היעד ישירות מן העברית (#1 עד #3). חלק מן המתרגמים בחרו לתרגם את המילה "משיח" לכמה ווריאציות המשמרות את המשמעות בעברית (Anointed/Anointed One – כלומר "מישהו\אחד [ש] משוח"), בעוד אחרים בחרו בתרגום לפי תעתוק – ע"פ השמע בעברית (Messiah). לכן, אנו יכולים להבין שלמרות שבפועל שני האופציות הנ"ל לתרגום המילה העברית "משיח" לשפה מודרנית (אנגלית לצורך העניין) הן שונות, אין הבדל באמת במשמעות, שכן מדובר רק בשני אסטרטגיות תרגום שונות, ולא בשני תרגומים שונים. באופן דומה, המילה היוונית "כריסטוס" מגיעה דרך תרגום אותה המילה בעברית, "משיח" (#1 עד #2). מילה זו מן הכתובים בתרגומם ליוונית תורגמה לשפות מודרנית (לדוגמא: אנגלית), על ידי שיטת התעתוק (לפי שמע המילה ביוונית) וכך אנו מקבלים את המילה "Christ" באנגלית (#2 עד #3). אם כן, המילה "Christ" מתייחסת לתואר מאוד ייחודי מן התנ"ך בשפה בעברית של דמות נבואית מאוד חשובה, אשר הגיעה לתצורתה המודרנית בשפות הלועזיות דרך תרגום המילה המקורית ליוונית, ואז נעשה טרנסליטרציה של מילה זו לשפות מודרניות. כך, המילה באנגלית "Christ" היא מקבילה ישירות ל"משיח" בעברית.

לסיכום:

"משיח" = "Messiah" = מישהו\אחד (ש) משוח בשמן (Anointed One) = "Christ"

אשר הוא תואר נבואי ספציפי מן התנ"ך.

המשיח בספר תהילים

כעת אנחנו מוכנים לראות מאיפה מגיע המושג "משיח" בתנ"ך. מזמור ב', אשר נכתב על ידי המלך דויד בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, מציג את המשיח באופן הבא:

א  לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם;    וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק.
ב  יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ–    וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד:
עַל-יְהוָה,    וְעַל-מְשִׁיחוֹ.
ג  נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ;    וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק:    אֲדֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ.
ה  אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ;    וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו  וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי:    עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי.
ז  אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק:    יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה–אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח  שְׁאַל מִמֶּנִּי–וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ;    וַאֲחֻזָּתְךָ, אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט  תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל:    כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.
י  וְעַתָּה, מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ;    הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא  עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה;    וְגִילוּ, בִּרְעָדָה.
יב  נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ–    כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ:
אַשְׁרֵי,    כָּל-חוֹסֵי בוֹ.

אנו רואים כאן שה' מכנה את המשיח "בני". זהו המקום ממנו נגזר הביטוי\התואר "בן האלוהים", ומן ההקשר הוא מקביל לתואר "משיח".

באופן היסטורי, ידוע שהעם היהודי מחכה למשיח שלהם. למה? מכיוון שהתנ"ך ניבא שהוא יבוא.

ציפייה למשיח במאה הראשונה לספירה

הורדוס הגדול והמשיח

להלן תיאור של תגובתו של הורדוס הגדול (שנת 4 לספירה) לחכמים מן המזרח בבואם אליו בחיפושם אחר המשיח (זהו חלק מסיפור לידתו של ישוע בברית החדשה). שים לב שבדבריו "המשיח" הוא ב-ה' הידיעה.

בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ, בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם חֲכָמִים מִן הַמִּזְרָח.  שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ." כַּאֲשֶׁר שָׁמַע זֹאת הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ נִדְהַם הוּא וְכָל יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ.  הוּא כִּנֵּס אֶת כָּל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְסוֹפְרֵי הָעָם וְשָׁאַל אוֹתָם אֵיפֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ. (מתי ב' 1-4)

אם כן, המושג "המשיח" היה עניין מוסכם ומוכר, הן למלך הורדוס והן למנהיגיו הדתיים – ונעשה בו שימוש כאן בטקסט, וזאת עדיין לא בהתייחסות ספציפית לישוע בשלב זה בסיפור. מדוע? ובכן, מכיוון שהיהודים קראו את תהל' ב' כבר במשך מאות שנים לפני שהורדוס הגדול נולד. 

איחוד של המושגים "המשיח" ו"בן האלוהים"

במשפטו, ישוע מובא לפני הכהן הגדול אשר שואל אותו:

אָמַר אֵלָיו הַכֹּהֵן הַגָדוֹל: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?" (מתי כ"ו 63)

כאן, אנו רואים, מהאופן שבו השאלה מבוטאת על ידי הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, שהתואר "בן האלוהים" יוחס באופן ברור ביותר לתואר "משיח". מאין הגיע הכהן הגדול לתובנה שהתואר "בן האלוהים" הוא המשך של התואר "משיח"? מתהל' פרק ב'. 

המשיח בתנ"ך: כמפתח למנעול

העובדה שהתנ"ך, באופן ברור ומכוון מסתכל קדימה לביאתו של משיח עתידי, עושה אותו ייחודי בים הספרות שנכתבה במהלך ההיסטוריה. בעניין זה, התנ"ך מתפקד כמו מנעול. מנעולים מורכבים באופן מיוחד כך שרק מפתח מתאים יכול לפתוח אותם. התנ"ך פועל כמנעול אשר נהיה יותר ויותר מורכב עם כל הנבואות המביטות קדימה לביאתו של המשיח (ראינו כבר חלק מן הנבואות האלו ב: קרבנו של אברהם, תחילתו של אדם, והפסח הראשון.). דבר זה מעלה שאלה מאוד יהודית: "האם ייתכן שישוע הוא המפתח המתאים "לפתוח" את התנ"ך? אנו נמשיך לחקור שאלה זו בהמשך, אך, לעת עתה, נא הפנה תשומת ליבך לפרדוקס שבנבואתו של יעקב ליהודה (המוזכר בתחילת מאמר זה). יהודה משל בהמשכיות (גם אם תחת פיקוח רומאי) בישראל עד לזמן קצר בלבד לאחר בואו של ישוע. ארבעים שנה לאחר מותו, הרומאים החריבו את ירושלים וגירשו את העם היהודי לגולה, לחיים תחת מרותם של עמים אחרים, כפי שניבא משה. במשך כל הזמן שהעם היהודי היה בגולה, הגויים סרו ללימודו\למרותו של ישוע, בהתאם לנבואתו של יעקב. כך, יש התאמה דו צדדית מסונכרנת בין ה"מנעול" של הנבואה הזו, לבין בואו של ישוע כ"מפתח". ייתכן וראוי לחקור שאלה זו יותר לעומק.

 הדרך שבה יש לעשות זאת הוא על ידי בחינה של מה ניבאו נביאי התנ"ך, בנביאים ובכתובים (ישעיהו, ירמיהו, זכריה, דניאל, וכו') אודות הפרטים המדויקים אשר מהווים את ה"מנעול" שאישיותו של המשיח העתיד לבוא צריך "לפתוח". לפרטים אלו, אודות אישיותו ופעלו של המשיח, יש השלכות גם לימינו, 2500+ שנים לאחר חתימת התנ"ך. זהו הנושא הבא שנפנה לדון בו.


[1]  כאן, ראוי לציין שיעקב פותח את דברי ברכתו לבניו באומרו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (ברא' מ"ט 1). כלומר, ה"ברכות" שלו הן למעשה נבואות על מה שעתיד להיות עם צאצאיהם של כל אחד מבניו.

[2]  מדובר כאן על התרגומים לשפות אחרות – לא בעברית.

[3]  לדוגמא: תרגום המילה ketchup מאנגלית ל"קטשופ" בעברית. כאן נעשה תרגום פונטי, לפי השמע בלבד, שכן אין מילה מקבילה במשמעות בעברית.

[4]  LXX זהו הייצוג המספרי בלטינית של המספר 70.

[5]  "מקודש" – כלומר, מופרד מן הרגיל (חול) למטרה מסויימת, בדרך כלל בהקשר של דן או פולחן.

המבחן של אברהם: עקידת יצחק .8

ראינו כיצד קיבל אברהם את מתנת הצדקה. בנוסף, גם הצבענו על הקשר שבין חג הפסח לישוע מנצרת, בלמדנו שהגילוי מחדש של שורשיו היהודיים של ישוע מהווה דבר מעניין ומסקרן עבור יהודים וגויים כאחד, דבר אשר הביא אף לחגיגות סדר פסח משותפים.

בראשית כ"ב – אברהם נבחן בקורבן

העדות המקראית אודות בחינתו של אברהם בעניין הקרבת בנו יצחק בונה על היחס הזה הקיים בין ישוע לבין התורה כבר מן הטקסט בבראשית כ"ב. סיפור העקידה השלם מבראשית כ"ב הואכאן. פירוט היחס של הסיפור המקראי לישוע היא נידונה להלן.

אלוהים אתחל את כל ניסיון העקידה על ידי כך שנתן לאברהם מצווה משונה:

וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך. (ברא' כ"ב 2)

אף על פי שלאורך הדורות רבים תהו למה אלוהים צווה על אברהם לעשות דבר כה דרסטי, אברהם לא התמהמה, אלא…

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.   בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק. (ברא' כ"ב 3-4)

בזמן המסע בן שלושת הימים, במוחו של אברהם, יצחק היה וודאי כבר "מת", שכן הוא ידע מה עתיד היה להתרחש כאשר הם יגיעו להר המוריה. כאשר הם הגיעו ליעד, אברהם…

וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.   וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. (ברא' כ"ב 9-10)

זה בנקודה הזו של העדות המקראית שפעולת הצלה דרמטית מתרחשת…

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.   וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.   וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנו. (ברא' כ"ב 11-13)

ברגע האחרון איל לוקח את מקומו של יצחק כקורבן על המזבח. אותו האיל הועלה לעולה במקום יצחק. האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות.

עכשיו, יש עוד תפנית מעניינת בעדות המקראית. שים לב למה שהולך לקרות כעת בסיפור המקראי:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. (ברא' כ"ב 14)

דיון בשימוש בשורש רא"ה בסיפור העקידה:

ניטיב להבין יותר את הקטע הנ"ל מן הכתובים, וכן את המשך הכתבה הזו, אם נפנה לדון בעניין השימוש בפועל מן השורש רא"ה (ה' יראה) בפרק זה. השורש מופיע לראשונה בפס' 8 כאשר, לשאלת יצחק בנו (איה השה לעולה?), משיב אברהם "ה' יראה לו השה לעולה". אותו השימוש בשורש מופיע שוב בפס' 14 בשם שמעניק אברהם לאותו המקום לזיכרון אירוע העקידה – "ה' יראה". מתוך התבוננות בהקשר נבין שלא ייתכן שמדובר בראייה גרידא – כלומר, במובן שבו היינו משתמשים בשורש זה היום. למעשה, בשפה התנכית השורש רא"ה מדבר לא רק על ראייה פיזית אלא גם על ראייה במובנים מופשטים וסמליים יותר. אחד האופנים שבו המקרא משתמש בשורש רא"ה בעניין "ראייה סמלית\מופשטת" היא לתאר תהליך של חיפוש מציאה ובחירה. דוגמא לכך נמצא בברא' כ"א 33:

 וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

כאן מדובר בעצה של יוסף האסיר לפרעה, תרם מינויו למשנה המלך, שעל פרעה לחפש ולבחור איש חכם שיוכל להנהיג את המדינה ולהכינה לבצורת הקרבה.

דוגמא נוספת לשימוש שכזה בשורש רא"ה נמצא בשמ"א ט"ז 16:

‏וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל עַד־מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל־שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ׃

במקרה זה מדובר על כך שאלוהים בחר בדויד להיות מלך, וזאת מתוך כל בניו של ישי.

משני המקרים המצוינים לעיל ניתן לראות כי לשורש רא"ה בכתובים יש גם משמעות של מציאה ובחירה. אם נחזור לקטע שלנו (עקידת יצחק – ברא' כ"ב) נוכל לראות מן ההקשר ומן רצף הדברים בטקסט ש"ראייתו" של אלוהים בעניין שה/איל לא מדברת על כך שאלוהים ראה או הבחין בקיומו של חיה לקורבן, אלא אברהם טוען, אל מול התהייה של בנו, שאלוהים יספק (יחפש..ימצא..ויבחר) לעצמו שה לעולה. פרשנות זו מתאימה גם לשם שנותן אברהם למקום, ולכן יש להבין את הצירוף "ה' יראה" כ"ה' יספק".

כאשר אברהם פונה לתת שם למקום, היינו מצפים שהוא ירצה להביט לאחור אל הרגע שבו אלוהים סיפק את האיל כקורבן במקום בנו. במקום זאת, השם שאברהם נותן למקום מביט קדימה את העתיד (ה' יראה), במקום אל העבר, כאשר אלוהים סיפק את האיל.

מדוע ניתן למקום שם אשר מביט קדימה אל העתיד במקום שם אשר מביט לאחור ומזכיר את הצלתו של יצחק?

אותו הר המוריה הוא המקום אשר כ-1000 שנים מאוחר יותר שלמה בונה עליו את בית המקדש. אנו רואים זאת מאוחר יותר בתנ"ך:

וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ–אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. (דה"ב ג' 1) 

בזמנו של אברהם (2000 לפנה"ס), הר המוריה הייתה לא יותר מפסגה שוממת עם מעט סבך ואיל. אולם, עד זמנם של דויד ושלמה (1000-950 לפנה"ס) היה זה המקום שבו נבנה בית המקדש בעיר החדשה ירושלים שדויד כבש ממש בימים האלו.

הקשר שבין יצחק לישוע

הבה נחשוב כעט על הדרך שבה ישוע מוצג לנו בברית החדשה. בבשורת יוחנן הוא מוצג בדרך הבאה:

וַיְהִי מִמָּחֲרָת וַיַּרְא יוֹחָנָן אֶת־יֵשׁוּעַ בָּא אֵלָיו וַיֹּאמַר הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם׃ (יוח' א' 29)

ישוע נקרא "שה האלוהים". תחשבו על סוף חייו של ישוע. היכן הוא נעצר ונצלב? נאמר מאוד בבירור כי:

וְכַאֲשֶׁר יָדַע (פילטוס) כִּי־מִמֶּמְשֶׁלֶת הוֹרְדוֹס הוּא שְׁלָחוֹ אֶל־הוֹרְדוֹס אֲשֶׁר הָיָה גַם־הוּא בִּירוּשָׁלַיִם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ (לוק' כ"ג 7)

עצירתו, משפטו ומותו של ישוע אירעו בירושלים – באותו המקום של "הר המוריה". ציר הזמן הבא מראה את האירועים שקראו בהר המוריה.

יצחק ניצל ברגע האחרון כאשר הוקרב שה (איל) במקומו. אולם, באופן משונה התורה מביטה קדימה אל העתיד (בשם הניתן למקום המאזכר את האירוע) במקום להביט לאחור אל אותו האיל. אלפיים שנים לאחר מכן, ישוע נקרא "שה האלוהים", והוא מוקרב בדיוק באותו המקום. ישנו קשר בין הסיפור המקראי של עקידת יצחק בתורה לבין ישוע בכך שבשני המקרים מדובר על הקרבת שה כקורבן במקום מישהו אחר, וזאת באותו המקום הגיאוגרפי.

תכניתו של אלוהים

לעניין זה יש את הסממנים של פעילותו של ישות אינטליגנטית אשר עושה חיבור בין שני האירועים האלו אשר מפרידים ביניהם אלפיים שנות היסטוריה. מה שהופך חיבור זה לייחודי הוא שהאירוע הראשון מצביע קדימה אל אירוע השני (בעתיד), על ידי שימוש בפועל בזמן עתיד (ה' יראה). רק אלוהים יודע את העתיד. נדמה כי התורה מכוונת אותנו לחשוב על הקישור הבא:

הקורבן של אברהם בהר המוריה הוא אות המצביע על קרבנו העתידי של ישוע

חג הפסח מצביע גם הוא על קרבנו של ישוע – על ידי הצבעה על היום הספציפי בלוח השנה – היום הראשון בלוח השנה התנכי הוא היום הראשון של חג הפסח. בקורבנו של אברהם (עקידת יצחק), המקום שבו האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות היה בהר המוריה – אותו המקום בדיוק שבו ישוע הוקרב אלפיים שנים לאחר מכן. כך, בשני דרכים שונות שני הסיפורים המרכזיים האלו בתורה (עקידת יצחק וחג הפסח) מצביעים ישירות אל מותו של ישוע בכך שבשני המקרים מדובר בשה שמוקרב כקרבן. בשני הסיפורים, החשיבות של קרבן השה הוא זהה – השה מת כדי שמישהו אחר יוכל לחיות.

שני הסיפורים האלו בתורה מדגימים שזה הגיוני\סביר להניח שלמותו של ישוע חשיבות דומה – באופן כלשהו מותו נותן חיים לאחרים.

הפרטים התואמים 

עם מחשבה זו בראשנו, הבה נבחן כמה מן הפרטים בסיפור המקראי בבראשית כ"ב כדי להצביע על הדבר הבא:

מובאות מבראשית כ"ב – בתורה מובאות מן הברית החדשה
את בנך, את יחידך, אשר אהבת (פס' 2)   זוהי הפעם הראשונה שבה מופיעה השורש א.ה.ב. בתורה. אלוהים מדבר ואומר שעל אברהם להקריב את "בנו יחידו" שהוא אוהב.   זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ (מתי ג' 17)   אַתָּה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי־בוֹ (מרק' א' 11)   אַתָּה בְּנִי יְדִידִי בְּךָ רָצִיתִי (לוק' ג' 22)   כִּי־אַהֲבָה רַבָּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד־אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ  (יוח' ג' 16)   בשלושת הבשורות הראשונות בברית החדשה (מתי, מרקוס ולוקס) אלוהים מדבר ומצהיר על ישוע כבנו, אשר הוא אוהב ("רציתי בו" מקביל ל"אהובי")– המקום הראשון שבה המילה אוהב מופיע. בבשורה הרביעית (יוח') ישוע הוא "בנו יחידו" אשר על אלוהים להקריב אותו.  
וַיִּקַּח (אברהם) אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּו (פס' 3)   אברהם ויצחק לוו בעל ידי שני משרתים בדרכם אל הקרבן.   וְגַם־שְׁנַיִם אֲחֵרִים אַנְשֵׁי רֶשַׁע מוּצָאִים לַמָּוֶת אִתּוֹ (לוק' כ"ג 32)   ישוע מלווה על ידי שני אנשים בדרכו אל הקרבן.  
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי… (פס' 4)   אברהם הלך במשך שלושה ימים לפני שהוא הגיע להר המוריה. במוחו יצחק היה כמת למשך שלושת הימים האלו, והוא (יצחק) ניצל ביום השלישי.   וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב (קור"א ט"ו 4)   ישוע היה מת למשך שלושה ימים וקם לתחייה ביום השלישי.  
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנו (פס' 6)ֹ   הבן נושא את העצים על גבו בזמן שהוא הולך אל הקרבן   וַיִּשָּׂא אֶת־צְלבוֹ וַיֵּצֵא… (יוח' י"ט 17)   הבן נושא את העץ על גבו בזמן שהוא הולך אל הקרבן  

במבט אל עמים נוספים

בסוף הסיפור המקראי הזה, אלוהים מבטיח לאברהם כי:

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (ברא' כ"ב 18)

ההבטחה הייתה שדרך צאצאי אברהם יתברכו כל גויי הארץ. זו עובדה היסטורית שקרבנו של ישוע נתקבל על ידי כמות משמעותית מאומות העולם. לסיפור המקראי בבראשית כ"ב יש נושא עלילתי ופרטים ספציפיים, אשר תואמים לסיפור של קרבנו של ישוע אלפיים שנים לאחר מכן, ומסתיים בהבטחה אשר מקדימה לצפות את ההשפעה של מורשתו של ישוע על כל אומות העולם. דבר זה צריך לגרום לנו לשאול מספר שאלות:

מהי הברכה הזו?

איך מקבלים אותה?

על אף שהפרטים עדין לא ברורים לחלוטין, הסיפור המקראי (עקידת יצחק) מתאר כיצד חייו של יצחק ניצלו על ידי הופעתו של איל. כך ישוע – "שה האלוהים" הופיע כמו האיל, על ידי כך שהיה קרבן אף הוא באותו המקום הגיאוגרפי בדיוק, ויכול להציל אותנו מכוחו של המוות.

הקרבן של אברהם בהר המוריה הוא סיפור מעורר שאלות, אך בוא בזמן בעל חשיבות רבה בהיסטוריה היהודית. להביט בסיפור זה דרך העדשות של חייו של ישוע מנצרת יכול לעזור לנו להבין את המשמעות של הסיפור התנכי. כמובן, דבר זה מעורר שאלות עקב חילוקי הדעות הסובבים את הטענות של ישוע להיות המשיח. כדי שנוכל להיות יותר נבונים בעניין עלינו לבחון את הברית המקורית בין אלוהים לדויד אודות המשיח.

7. קבלת צדק – הדוגמה של אברהם

בעבר ראינו שאברהם קיבל צדק רק על ידי אמונה. כך נאמר במשפט הבא:

 

ו  וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה (בראשית 6:15)

האמונה לא קשורה לקיומו של אלוהים

תחשבו מה המילה 'לאמין' אומרת. הרבה אנשים חושבים שפירוש המילה 'להאמין' אומרת להאמין בכך שאלוהים קיים. אנחנו חושבים שאלוהים רק רוצה שנאמין שהוא שם. אבל התנ"ך קובע אחרת. התנ"ך אומר,

19 האם יש ביניכם כאלה שחושבים עדיין שמספיק רק להאמין שיש אלוהים והוא אחד? אל תשכחו שגם השדים מאמינים בקיומו של אל אחד, והם פוחדים ממנו פחד מוות (אגרת יעקב 2:19), הברית החדשה

כאן התנ"ך משתמש בסרקזם ואומר שרק להאמין שאלוהים קיים הופך אותנו לטובים כמו השטן. האמת שאברהם האמין בקיומו של אלוהים, אבל זו לא הייתה הנקודה העיקרית בצדק שלו. אלוהים הבטיח לאברהם שהוא יביא לו בן. זאת הייתה ההבטחה שאברהם היה צריך לבחור אם להאמין או לא להאמין-אפילו כשהוא ידע שהוא כבר נמצא בסביבות גיל ה80 ואשתו בסביבות גיל ה70. הוא סמך על כך שאלוהים יגשים לו את ההבטחה הזאת איכשהו. האמונה בסיפור הזה פירושה לסמוך. אברהם בחר לסמוך ולבטוח באלוהים שיביא לו בן.

כאשר אברהם בחר לסמוך על אלוהים שהבטיח להביא לו בן, אלוהים הביא לו 'צדק'-אברהם "זכה" בצדק מאלוהים. בסוף אברהם קיבל את שניהם, גם את ההבטחה (בן שממנו יבוא עם גדול) וגם צדק.

צדק-לא מהצטיינות או ממאמץ

אברהם לא 'הרוויח' את הצדק הוא 'זכה' בכך. מה ההבדל? אם אתה 'מרוויח' משהו זה אומר שעבדת בשביל זה-זה מגיע לך. זה כמו לקבל משכורת על העבודה שעשית. אבל כשאתה זוכה במשהו, זה ניתן לך. אתה לא הצטיינת וקיבלת את זה, אתה לא עבדת בשביל זה, לא התאמצת, אלא פשוט קיבלת את זה.

אנחנו חושבים שלעשות דברים טובים יותר מדברים רעים, או לעשות מעשים טובים, או לעמוד במחויבות שלנו זה מאפשר לנו להיות ראויים לצדק. אברהם מוכיח שזה לא נכון. הוא לא ניסה לעשות כלום כדי להרוויח צדק, הוא פשוט בחר להאמין בהבטחה שניתנה לו, וקיבל צדק.

האמונה של אברהם: הוא הימר על חייו

הבחירה להאמין בהבטחה הזו של הבן הייתה פשוטה, אבל זה לא היה קל. כאשר הוא הובטח לראשונה שיהיה 'עם גדול' הוא היה בן 75 ועזב את הבית ונסע לכנען. עברו כמעט 10 שנים ולאברהם ושרה עדיין אין ילד-ושלא נדבר על העם! "למה אלוהים לא נתן לנו בן אם הוא כבר היה יכול לעשות זאת?", אברהם תהה. אברהם האמין בהבטחה של הבן כי הוא סמך על אלוהים, למרות שהוא לא הבין או ידע הכל על ההבטחה, והוא גם לא קיבל תשובות לכל השאלות שהיו לו.

האמונה בהבטחה זקוקה להמתנה וסבלנות. כל חייו נקטעו בעודם חיים באוהלים מחכים להבטחה. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל להמציא תירוצים ולחזור לבית למסופוטמיה (עיראק היום) שהוא עזב לפני כל כך הרבה שנים ואיפה שאחיו ומשפחתו עדיין חיו. החיים היו נוחים שם.

האמון שלו בהבטחה היה העדיפות הראשונה על פני מטרות אחרות בחיים- ביטחון, נוחות, ורווחה. הוא היה יכול לא להאמין בהבטחה בזמן שהוא עדיין מאמין בקיומו של אלוהים וממשיך להיות דתי ועושה מעשים טובים. אז, הוא היה שומר על הדת שלו, אבל לא היה 'זוכה' בצדק.

הדוגמה שלנו

שאר התנ"ך מתייחס לאברהם כדוגמה עבורנו. האמון של אברהם בהבטחה של אלוהים, והזכייה בצדק, זה הדרך בשבילנו. לתנ"ך יש הבטחות אחרות שאלוהים מבטיח לנו. אנחנו גם צריכים לבחור אם אנחנו רוצים להאמין ולבטוח או לא.

הנה דוגמה להבטחה כזו:

12 אבל לכל אלה שהאמינו בו הוא העניק את הזכות להיות בני-אלוהים. 13 כל המאמינים בו נולדו מחדש – לא בלידה ביולוגית מגבר ואישה, ולא מרצון האדם, אלא מרצון האלוהים. (הבשורה על-פי יוחנן 1:12-13), הברית החדשה

היום אנחנו יודעים שההבטחה לאברהם התגשמה, ושלא נשכח שהעם היהודי היום קיים מאברהם. כמו אברהם אנחנו עומדים בפני הבטחה היום, שלא נראית שהיא הולכת להתגשם ומעלה הרבה שאלות. וכמו אברהם אנחנו בוחרים אם להאמין או לא.

מי משלם על הצדק?

אברהם הראה שצדק ניתן במתנה. כשאתה מקבל מתנה אתה לא משלם עליה-אחרת זה לא מתנה. נותן המתנה משלם עליה. אלוהים, מי שנותן את המתנה יצטרך לשלם עליה. איך הוא יעשה את זה? אנחנו נראה במאמר הבא שלנו.

4. ההבטחה בגן העדן-הרמז הראשון לישראל

ראינו כיצד האנושות נפלה מהמדינה הראשונה שנוצרה. התנ"ך אומר לנו שלאלוהים היה תוכנית מבוססת על הבטחה שנעשתה בתחילת ההיסטוריה.

התנ"ך-כמו סיפריה

ראשית, כמה עובדות על התנ"ך. זהו אוסף ספרים שנכתב על ידי סופרים רבים, המאורגנים לשלוש קבוצות: תורה, נביאים, וכתובים. זה לקח יותר מאלף שנים עבור הספרים האלה להיכתב מההתחלה ועד הסוף. זה הופך את התנ"ך לסיפריה ומבדיל את התנ"ך מספרים עתיקים אחרים. אם התנ"ך היה נכתב על ידי סופר אחד או אפילו קבוצה של סופרים שהכירו אחד את השני, אז זה לא היה מפתיע אותנו שהתנ"ך מאוחד, אבל הסופרים של התנ"ך מופרדים במאות שנים אחד מהשני, כמו כן הם גם באים מעמדות חברתיות שונות וחיים במדינות שונות. אפילו שהם כתבו בשביל האנשים בימים שלהם וכתבו את ההיסטוריה של זמנם, מוטבע באמצעות התנ"ך הם תחזיות או נבואות על העתיד. המסרים והערכות שלהם יוצרים נושאים מאוחדים. הסתכלנו על נושא אחד על ההתכנסות מחדש של ישראל כאן. הסופרים האלה טוענים שכל הכתבים שלהם היו בהשראת הקדוש ברוך הוא. העותקים העתיקים ביותר של סיפרי התנ"ך שעדיין קיימים היום, הם משנת 200 לפנה"ס ומוכרים בתור מגילות ים המלח (מגילות מדבר יהודה). הם שוכנים במוזיאון בירושלים בהיכל הספר.

החידה בגן העדן

אנחנו רואים ממש בתחילת התנ"ך עוד דוגמה לאופן שבו הכתבים האלה מנבאים את העתיד. למרות שזה על ההתחלה זה כבר היה נכתב עם סוף. זה קורה בגן העדן בפרק ג' בבראשית, כאשר אלוהים מתעמת עם השטן (שהיה בצורת הנחש) ועם החידה בדיוק אחרי שהנחש הביא את נפילת האנושות, ה' אומר לו:

וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית פרק 3 פסוק 15)

אם רצית בקשר עם האשה — מאיזו סיבה שתהיה — לא תצליח בכך. מעתה תשרור שנאה בלתי רציונלית בינך ובין האשה — בין זרע האדם לזרע הנחש, והיא תתבטא בכך שהאדם ידרוס אותך בראשך, ואילו אתה תתקיפו בעקבו.

אפשר לראות שמדובר בנבואה שחוזרת על 'יהיה' בעתיד. יש גם 5 דמויות שונות מוזכרות, והם:

  1. אני=אלוהים
  2. אתה=הנחש או השטן
  3. האישה
  4. הצאצאים של האישה
  5. הצאצאים של השטן

החידה מנבאת כיצד הדמויות האלה יתחייסו אחד לשני בעתיד. זה מוצג להלן:

הקשר בין הדמויות להבטחה
הקשר בין הדמויות להבטחה

החידה אומרת שאלוקים יעשה לשטן\לנחש ו"לאישה" 'צאצאים'. תהיה "עוינות" או שנאה בין צאצאים האלה לבין האישה ולבין השטן\הנחש. השטן 'תתקיפו בעקבו' של הצאצאים של האישה בעוד הצאצאים של האישה 'ידרוס אותך בראשך' של השטן\נחש.

האישה?

אז מי יכולה להיות 'האישה'? הנה דוגמה לנושא שמתפתל בכתבי התנ"ך. שימו לב איך אלוקים, מדבר דרך נביאים שונים בתנ"ך, והוא מתייחס לישראל.

יז  וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח  וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי. יט  וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.  כ  וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.

א  לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. (הושע 2: 17-20)

ה  כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ; וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. (ישעיהו 62: 1,5)

ישראל מתוארת לא רק כאישה, אלא אישה נשואה לאלוקים. אולם, הנשואים האלה הם לא שלווים. כשישראל ירדה לעבודת אלילים בתקופת בית המקדש הראשון, התמונה של האישה הנשואה לאלוהים, קראו לזה "ניאוף" על ידי הנביאים. יחזקאל משתמש בדמיון של ישראל כאישה נואפת בפרק 16 והמשיך בדימויי כאל אחות נואפת (בתקופת בית המקדש הראשון, ממלכת צפון, השומרון הייתה האחות הנואפת האחרת). יחזקאל, כנביא בשם אלוקים, טען:

לב  הָאִשָּׁה, הַמְּנָאָפֶת–תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת-זָרִים (יחזקאל פרק 16 פסוק 32)

גם ירמיהו אומר:

כ  אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה, מֵרֵעָהּ; כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו פרק 3 פסוק 20)

האישה הזאת 'ישראל' מתוארת בלידה, כמו האישה בבראשית פרק ג' פסוק טו.

טו  יָסַפְתָּ לַגּוֹי יְהוָה, יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ; רִחַקְתָּ, כָּל-קַצְוֵי-אָרֶץ.

יז  כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ–כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ, יְהוָה.

יח  הָרִינוּ חַלְנוּ, כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ; יְשׁוּעֹת בַּל-נַעֲשֶׂה אֶרֶץ, וּבַל-יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. (ישעיהו פרק 26 פסוקים 15, 18-17)

הייתה תקווה ראשונית שהצאצאים של הלידה הזאת יגרמו 'ישועה לכדור הארץ' ויביאו חיים לעמי 'העולם'. אך בגלל החטאים שלה, התקווה הזאת מתוסכלת וישראל רק נותנת '"לידת רוח". העובדה שהייתה שם תקווה גבוהה מההתחלה לצאצאים של האישה התבססה על ההבטחה של בראשית פרק 3 פסוק 15. ההבטחה הזו העלתה ציפיות, אך לשווא.

עם זאת התוכנית האלוהית החלה על ידי ה' ועדיין תראה את הצאצאים הצפויים. ראשית, היה צריך לשחזר את האישה.

ד  עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ.

כא  עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה:  כִּי-בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

כב  כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יֹאמְרוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו, בְּשׁוּבִי אֶת-שְׁבוּתָם:  יְבָרֶכְךָ יְהוָה נְוֵה-צֶדֶק, הַר הַקֹּדֶשׁ. (ירמיהו פרק 31 פסוקים 4, 21-22)

ה  כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ; וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי כָל-הָאָרֶץ יִקָּרֵא.

ו  כִּי-כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ יְהוָה; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ.

ז  בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. (ישעיהו פרק 54 פסוקים 5-7)

עם קריאה שטחית בלבד, רוב האנשים חושבים ש'האישה' המכונה בבראשית פרק 3 פסוק 15 היא חוה. אך ההבטחה הזו אינה נוגעת בחוה. חוה לא חיה באיבה עם השטן\הנחש, אבל ישראל? לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלה ממצרים ועד עצם היום הזה ישראל חווה "עוינות" חסרת רחמים מכל הצדדים. כשאתה חושב על אלפי השנים על שנאת היהודים האנטישמית כלפיהם שהונצחו על ידי עמים רבים בכל העולם (פרעה של מצרים, אשורים, בבלים, פרסים תחת המן, יוונים בתקופת המכבים, אימפריאלי רומא, הכנסייה הרומי קתולי, גירושים ספרדיים, פרעות רוסיות, פרשת דרייפוס הצרפתית, השואה הנאצית, הסתה קיצונית של האסלאם נגד ישראל, ואני מזכיר רק כמה מהם) אפשר לראות עוינות שטנית נגד ישראל. אין ספק שהאישה חווה עוינות.

אם בראשית פרק 3 מתייחס לאישה זאת אומרת שהעם ישראל היה צפוי, אפילו מוסמך על ידי ה'בתחילת ההיסטוריה האנושית. קריאתו של אברהם בראשית פרק י"ב היה צעד הגיוני של ההבטחה האסטרטגית שנאמרה בבראשית ג', ולא אירוע מקרי בהיסטוריה. אם כן, לא ניתן להסביר את האסונות והניצחונות על ידי כוחות חילוניים. יש תוכניות וכוונות עמוקות יותר מזה. אך האם יש עוד אנחנו יכולים לחשוף מבראשית פרק 3 פסוק 15?

בברית החדשה החידה של בראשית פרק 3 פסוק 15 מורחבת יותר כמו שהיא מתארת בדימויים חיוניים את העוינות שהאישה הזו תחווה:

יב עתה נראה בשמים חזיון נבואי מסתורי: אישה לבושה בשמש, הירח תחת רגליה ועל ראשה כתר בעל שנים-עשר כוכבים, כרעה ללדת וזעקה מכאבים וצירי לידה.

לפתע הופיע תנין גדול שצבעו אדום כאש, בעל שבעה ראשים, עשר קרניים ועל ראשיו שבעה כתרים. בזנבו גרר אחריו התנין שליש מכוכבי השמים והשליכם ארצה. הוא עמד לפני האישה הכורעת ללדת, מוכן לבלוע את התינוק מיד עם הולדתו.

האישה ילדה בן זכר שנועד לשלוט ביד חזקה על כל העמים. מיד נלקח הבן אל האלוהים ואל כיסאו, ואילו האישה ברחה אל המדבר, שם הכין לה אלוהים מקום מבטחים וכלכלה למשך 1260 יום.

לאחר מכן פרצה מלחמה בשמים; מיכאל ומלאכיו נלחמו נגד התנין ומלאכיו הרעים. התנין ומלאכיו הובסו בקרב וגורשו מהשמים. התנין הנורא הזה – הנחש הקדמוני שנקרא מלשין ושטן, והמתעה את העולם כולו – הושלך ארצה עם מלאכיו.

10 ואז שמעתי קול אדיר בשמים: "סוף-סוף הגיעה ישועת אלוהים! אכן, גבורת אלוהים, מלכותו וסמכות משיחו הגיעו, כי השטן אשר קטרג על אחינו לפני אלוהים, יומם ולילה, הושלך ארצה! 11 הם ניצחוהו בדם השה ובעדותם הנאמנה, כי לא חסו על חייהם והיו מוכנים להקריב את עצמם למוות.

12 על כן שמחו שמים והשוכנים בהם! אך אוי לכם יושבי הארץ, כי השטן ירד אליכם בזעם גדול ובידיעה שזמנו קצר!"

13 כאשר נוכח התנין כי הושלך ארצה, רדף אחרי האישה שילדה את בן הזכר.

14 אולם לאישה ניתן זוג כנפי-נשר ענק כדי שתעוף אל המדבר, אל המקום שהוכן למענה. שם, הרחק מהנחש, מהתנין, יסופק לה כל מחסורה לתקופה של שלוש שנים וחצי.

15 הנחש, שהמשיך לרדוף אחרי האישה, הוציא מפיו נהר מים שזרם לעבר האישה בניסיון להטביעה, 16 אך הארץ באה לעזרת האישה; האדמה פתחה את פיה ובלעה את המים! 17 והתנין, מרוגז מאוד על האישה, הלך להילחם נגד שאר ילדיה – הלא הם כל אלה ששומרים את דבר אלוהים ומעידים על ישוע המשיח. (התנין עמד על חוף הים והמתין). (ברית החדשה, התגלות פרק 12 פסוקים 1-17)

התמונה הזו של האישה שיולדת צאצאים בנוכחות של השטן\הנחש זה רמז ישיר להבטחה בבראשית פרק 3 פסוק 15. מנקודת המבט של הברית החדשה, 'האישה' בבראשית פרק 3 היא חד משמעית ישראל. בספר בראשית 3:15 הפרטים אינם מלאים, אבל בספר התגלות הם כן. כיוון שמדובר בישראל, ובמאבק שלה עם אויביה צריך לפחות להיות מעודכן על נקודת המבט הזו, ולהבין מה זה אומר. אך לפני שאנחנו נתעמק בפרטים האלה , בואו נחזור לחידה בגן העדן כדי לשקף את הצאצאים של האישה.

מי הצאצאים?

בגלל ש'הצאצאים' של האישה בבראשית 3:15 נקראים 'הוא' אנחנו יכולים לעשות כמה מסקנות. 'הוא' הצאצא הוא בן זכר ולכן 'הוא' זה לא 'היא' ולא אישה. 'הוא' הצאצא הוא יחיד ולכן זה לא 'הם', אז זה לא קבוצה של אנשים או עם. 'הוא' הצאצא זה בן אדם ולא חפץ בגלל שזה לא 'זה'. הצאצא הוא לא פילוסופיה, לא הוראה, לא מערכת פוליטית או דת. אלוהים חשב על משהו אחר 'הוא' -בן אנוש יחיד. הצאצא הזה 'הוא' ימחץ את ראשו של השטן-נחש.

שימו לב למה שלא נאמר. לא נאמר שהצאצא 'הוא' יבוא מאישה וגבר, אלא רק מזכיר את האישה. זה יוצא דופן במיוחד בגלל שהתנ"ך כמעט תמיד רושם רק את הבנים הקרובים דרך האבות. יש אנשים הרואים את התנ"ך "סקסיסטי" בגלל ההטיה הזו של הבן-אב. אבל כאן זה שונה, אין זכר לגבר שהצאצא ('הוא') יוצא ממנו. זה רק אומר שיהיה צאצא שיבוא רק מן האישה, מבלי להזכיר אדם.

ההתבוננות הזו באה מספר ההתגלות. שם האישה יולדת ילד זכר – 'הוא'. ושוב לא מוזכרת התערבות של גבר. כשההתגלות אומרת שהילד זכר "ישלוט בכל העמים עם שרביט ברזל" הוא מצטט תהילים פרק 2 פסוק 9- תהילים הוא הספר הראשון שהציג את הכותרת של המושג "משיח" בתנ"ך. הילד זכר שנולד מהאישה ישראל הוא המשיח ש"ישלוט בכל העמים". ושוב אנחנו רואים את הנושא הזה של ישראל, המשיח והעמים.

'יכה את העקב'?

מה זאת אומרת שהשטן\נחש יכה בעקב שלו? עבדתי שנה אחת בג'ונגלים באפריקה. היינו צריכים ללבוש מגפי גומי עבים בחום, כי הנחשים שכבו בעשב הארוך והיו יכולים לפגוע לנו ברגליים-בעקב שלנו-והיו יכולים להרוג. אחרי החוויה הזאת החידה קיבלה משמעות חדשה. הצאצא של האישה ימחץ את 'ראשו' (כלומר יהרסו) של הנחש אך בתמורה ייהרג.

 הצאצאים של הנחש?

מי זה הצאצא של השטן\נחש? דניאל בספרו התנ"ך ראה חזון של אדם שבא ותואר כקרן על בהמה. וזה היה עמודים רבים ואלפי שנים אחרי ההבטחה בבראשית 3. שימו לב לתיאור:

ז  בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ חֵיוָה רביעיה (רְבִיעָאָה) דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי-פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן, אָכְלָה וּמַדֱּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה; וְהִיא מְשַׁנְּיָה, מִן-כָּל-חֵיוָתָא דִּי קדמיה (קָדָמַהּ), וְקַרְנַיִן עֲשַׂר, לַהּ.

ח  מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא, וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת ביניהון (בֵּינֵיהֵן), וּתְלָת מִן-קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא, אתעקרו (אֶתְעֲקַרָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ); וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא, בְּקַרְנָא-דָא, וּפֻם, מְמַלִּל רַבְרְבָן.

ט  חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין, יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי-נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק. י  נְהַר דִּי-נוּר, נָגֵד וְנָפֵק מִן-קֳדָמוֹהִי, אֶלֶף אלפים (אַלְפִין) יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ, וְרִבּוֹ רבון (רִבְבָן) קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן; דִּינָא יְתִב, וְסִפְרִין פְּתִיחוּ.

יא  חָזֵה הֲוֵית–בֵּאדַיִן מִן-קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא, דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה; חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא, וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ, וִיהִיבַת, לִיקֵדַת אֶשָּׁא.  יב  וּשְׁאָר, חֵיוָתָא, הֶעְדִּיו, שָׁלְטָנְהוֹן; וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן, עַד-זְמַן וְעִדָּן.

יג  חָזֵה הֲוֵית, בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא, וַאֲרוּ עִם-עֲנָנֵי שְׁמַיָּא, כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא; וְעַד-עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה, וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי.  יד  וְלֵהּ יְהִב שָׁלְטָן, וִיקָר וּמַלְכוּ, וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן; שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם, דִּי-לָא יֶעְדֵּה, וּמַלְכוּתֵהּ, דִּי-לָא תִתְחַבַּל.

הפרשנות של החלום

טו  אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל, בְּגוֹ נִדְנֶה; וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי, יְבַהֲלֻנַּנִי.  טז  קִרְבֵת, עַל-חַד מִן-קָאֲמַיָּא, וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא-מִנֵּהּ, עַל-כָּל-דְּנָה; וַאֲמַר-לִי, וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי.

יז  אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא, דִּי אִנִּין אַרְבַּע–אַרְבְּעָה מַלְכִין, יְקוּמוּן מִן-אַרְעָא.  יח  וִיקַבְּלוּן, מַלְכוּתָא, קַדִּישֵׁי, עֶלְיוֹנִין; וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד-עָלְמָא, וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא.

יט  אֱדַיִן, צְבִית לְיַצָּבָא עַל-חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, דִּי-הֲוָת שָׁנְיָה, מִן-כלהון (כָּלְּהֵן):  דְּחִילָה יַתִּירָה, שניה (שִׁנַּהּ) דִּי-פַרְזֶל וטפריה (וְטִפְרַהּ) דִּי-נְחָשׁ, אָכְלָה מַדְּקָה, וּשְׁאָרָא ברגליה (בְּרַגְלַהּ) רָפְסָה.  כ  וְעַל-קַרְנַיָּא עֲשַׂר, דִּי בְרֵאשַׁהּ, וְאָחֳרִי דִּי סִלְקַת, ונפלו (וּנְפַלָה) מִן-קדמיה (קֳדָמַהּ) תְּלָת; וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ, וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן, וְחֶזְוַהּ, רַב מִן-חַבְרָתַהּ.  כא  חָזֵה הֲוֵית–וְקַרְנָא דִכֵּן, עָבְדָא קְרָב עִם-קַדִּישִׁין; וְיָכְלָה, לְהֹן. כב  עַד דִּי-אֲתָה, עַתִּיק יוֹמַיָּא, וְדִינָא יְהִב, לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; וְזִמְנָא מְטָה, וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין.

כג  כֵּן, אֲמַר, חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא, מַלְכוּ רביעיה (רְבִיעָאָה) תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן-כָּל-מַלְכְוָתָא; וְתֵאכֻל, כָּל-אַרְעָא, וּתְדוּשִׁנַּהּ, וְתַדְּקִנַּהּ. כד  וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר–מִנַּהּ מַלְכוּתָא, עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן; וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן, וְהוּא יִשְׁנֵא מִן-קַדְמָיֵא, וּתְלָתָה מַלְכִין, יְהַשְׁפִּל.  כה  וּמִלִּין, לְצַד עליא (עִלָּאָה) יְמַלִּל, וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין, יְבַלֵּא; וְיִסְבַּר, לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת, וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ, עַד-עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן.

כו  וְדִינָא, יִתִּב; וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוֹן, לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד-סוֹפָא. כז  וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא, דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל-שְׁמַיָּא, יְהִיבַת, לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין; מַלְכוּתֵהּ, מַלְכוּת עָלַם, וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא, לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן. (דניאל פרק 7 פסוקים 1-27)

זה מתאר את הקונפליקט בין ה'הוא' שישלוט בכל האומות- המשיח- וקרן הבהמה של החיה. הקונפליקט הזה יבלע את "אנשי הקודש הגבוהים ביותר" -האישה המתוארת בהתגלות. אבל הוא מתגלה לראשונה בהבטחה של בראשית, ממש בתחילת התנ"ך, עם פרטים מלאים מאוחר יותר. הספירה לאחור לתחרות העולמית בין השטן לבין ה' החלה מזמן בגן העדן. זה יכול לגרום לנו לחשוב שההיסטוריה היא באמת הסיפור שלו.

שואה בתנ"ך?

שני אירועים מיוחדים השפיעו באופן דרמטי על רווחת היהודים בעת החדשה. הלידה מחדש של עם ישראל וההצלחה הגדולה שלה, וכמובן שכיום ההצלחה בולטת יותר משני האירועים הללו. אבל רק עד לפני כמה שנים לפני האירוע השני – השואה קרתה. הרוע הבלתי ברור הזה ראה רצח של 6 מיליון יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. יד ושם הוא המקור הטוב ביותר לשואה. כאן אנחנו רוצים לחקור אם לתנ"ך היה משהו לומר על זה. זה אולי נשמע אבסורדי בגלל שהספר האחרון בתנ"ך נכתב לפני 2400 שנים. איך ספרים יכולים להיות כתובים לפני 2400 שנים ולומר משהו על מה שקרה לפני דור?  נביאי התנ"ך טענו כי אלוקים נתן להם השראה לכתביהם, וכראיה, נעשו הרבה נבואות מפורטות מאוד על העתיד עלי ידי אלוקים. את לידתה מחדש של ישראל ואפילו הזמן, ואת מלחמת ששת הימים שקרתה בשנת 1967, ניבאו נביאי התנ"ך. אז האם יכול להיות שהם גם חזו את השואה?

משה ניבא את גירוש היהודים מארץ ישראל, וזה קרה פעמיים. אפילו שהנבואות האלו מתאימות לגירושים האלו, הם אינם מתארים את השואה.

אבל תהילים פרק קב (102) כן מתאר זאת. אנחנו אולי לא יכולים לראות את זה כי זה כתוב בגוף ראשון אז אנחנו מניחים שזה רק מתאר את חייו של הסופר. אבל גם קטעים אחרים בתנ"ך נכתבים בגוף ראשון אך אינם מתייחסים לסופר. לדוגמה, תהילים 16 נכתב על ידי דוד המלך, ואומר כי הקדוש ברוך הוא "כִּי, לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל; לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ, לִרְאוֹת שָׁחַת" – לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף על הנפש יאמר וכפל הדבר במ"ש (פסוק 10). אבל דוד קבור בירושלים כבר 3000 שנים, כך שה"נפשי" (אני) מתייחס למישהו אחר. מהסיבה הזו רבים חושבים שזה משיחי תהילים ולא על דוד עצמו, גם כאשר הוא נכתב דרך עיניו.

ה'אני' בתהילים קב (102) מתאר את הקהילה. כך שה'אני' יכול בהחלט לתאר את היהודים. אז בואו נראה אם תהילים פרק קב (102) מתאר את השואה.

תהילים פרק קב (102)

א תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י יְ֝הוָ֗ה יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ׃

ב יְ֭הוָה שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י אֵלֶ֥יךָ תָבֽוֹא׃

ג אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ ׀ מִמֶּנִּי֮ בְּי֪וֹם צַ֫ר לִ֥יהַטֵּֽה־אֵלַ֥י אָזְנֶ֑ךָ בְּי֥וֹם אֶ֝קְרָ֗א מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃

ד כִּֽי־כָל֣וּ בְעָשָׁ֣ן יָמָ֑י וְ֝עַצְמוֹתַ֗י כְּמוֹקֵ֥ד נִחָֽרוּ׃

ה הוּכָּֽה־כָעֵ֣שֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵֽאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי

הסופר הוא במצוקה גדולה. מצוקתו מתמקדת בחייו הנעלמים בעשן בעוד עצמותיו בוערות- וזה מזכיר לנו את התנורים של מחנות ההשמדה באושוויץ, שם העשן עלה ללא הרף כשהגופות והעצמות נשרפו. קורבנות השואה, שהם שלדים כחושים מתאימים לתיאור של הסופר כ"עשבים ויבשים".

ו מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּֽבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃

ז דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת (שם של עוף)

בטקס השואה האחרון שהייתי בו שמעתי ניצול שואה שמתאר את הבדידות שלו כשהסתתר במשך שנתיים מאחורי קיר בעליית הגג של בית חרושת. והוא הרגיש כמו "ציפור בודדה על הגג", גם הסופר מספר חוויה דומה של בידוד. הינשוף היא חיה טמא (שם עוף כמו ( ויקרא יא ) את הכוס ואת השלך ואת הינשוף). הסרט "אשתו של שומר גן החיות" מתאר איך האכילו את היהודים בבשר חזיר בגן החיות ורשה, ואיך הוברח החזיר אל הריסות הגטו כדי להאכיל את העם. הבחירה שלהם הייתה להיות טמא או להישאר רעבים בגטו ההרוס שלהם.

"בין ההריסות"- תצלום של הריסות גטו קובנה בליטא
"בין ההריסות"- תצלום של הריסות גטו קובנה בליטא

ח  שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה–    כְּצִפּוֹר, בּוֹדֵד עַל-גָּג:

ט  כָּל-הַיּוֹם, חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי; מְהוֹלָלַי, בִּי נִשְׁבָּעוּ:

תחת הנאצים ועוזריהם, המונח 'יהודי' שימש כקללה, אנשים התגרו ביהודים בכל רחבי אירופה בעוד שמיליונים הופחתו לאפר.

י  כִּי-אֵפֶר, כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי; וְשִׁקֻּוַי, בִּבְכִי מָסָכְתִּי:

יא  מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ- כִּי נְשָׂאתַנִי, וַתַּשְׁלִיכֵנִי:

המסקנה הבלתי נמנעת לאלה שעברו את השואה הייתה שאלוקים זרק אותם בזעם גדול. השקיעה המתקרבת (נְשָׂאתַנִי, וַתַּשְׁלִיכֵנִי) מתארת את תחושתו הנואשת של הסופר שחייו יסתיימו בקרוב, וזה אותו הייאוש שהעם הרגיש בשואה בידיעה שהימים שלהם יסתיימו בקרוב.

יב  יָמַי, כְּצֵל נָטוּי;    וַאֲנִי, כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ:

יג  וְאַתָּה יְהוָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב;    וְזִכְרְךָ, לְדֹר וָדֹר:

יד  אַתָּה תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן:    כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי-בָא מוֹעֵד:

טו  כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ;    וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ:

טז  וְיִירְאוּ גוֹיִם, אֶת-שֵׁם יְהוָה;    וְכָל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֶת-כְּבוֹדֶךָ:

יז  כִּי-בָנָה יְהוָה צִיּוֹן–    נִרְאָה, בִּכְבוֹדוֹ:

הטון והפרספקטיבה של ספר תהילים משתנה עכשיו. הדגש הוא על אלוהים מי 'שיבנה מחדש את ציון' ב'זמן המיועד' וישתמש בעם כדי לעשות זאת. למרות שזה היה בלתי אפשרי לדמיין את זה במעמקי השואה, בקושי שלוש שנים לאחר תום המלחמה, ישראל נולדה, באמצעות המנדט של העם באו"ם. זמן קצר לאחר מכן, ציון עצמה שוחזרה ליהודים והם בנו אותה מחדש. המעבר הפתאומי והבלתי צפוי הזה מזוועות מצוקתו של הסופר לשיקום ציון, חוזה את אותו המעבר הבלתי צפוי מאימי השואה לבניית מדינת ישראל.

יח  פָּנָה, אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר; וְלֹא-בָזָה, אֶת-תְּפִלָּתָם:

יט  תִּכָּתֶב זֹאת, לְדוֹר אַחֲרוֹן; וְעַם נִבְרָא, יְהַלֶּל-יָהּ:

כ  כִּי-הִשְׁקִיף, מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ; יְהוָה, מִשָּׁמַיִם אֶל-אֶרֶץ הִבִּיט:

כא  לִשְׁמֹעַ, אֶנְקַת אָסִיר; לְפַתֵּחַ, בְּנֵי תְמוּתָה:

כב  לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן, שֵׁם יְהוָה; וּתְהִלָּתוֹ, בִּירוּשָׁלִָם:

הסופר אומר בבירור כי תהילים לא נכתב לעצמו או לדור שלו. זה נכתב עבור 'דור העתיד'- עבור אלה שעדיין לא היו עם. ספר תהילים נכתב לדור שהיה לפני יום העצמות של ישראל ("תִּכָּתֶב זֹאת, לְדוֹר אַחֲרוֹן; וְעַם נִבְרָא, יְהַלֶּל-יָהּ" – תכתב הישועה הזאת לספר אותה לדור אחרון:  שנעשה בריה חדשה לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול) שיראה את בריאת העם המתרכז בציון (ירושלים). זה היה הדור שחווה את השואה, אלה ש"נועדו למוות", אבל "שוחררו" כדי שיהיה ניתן לשבח את אלוהים בציון. אנחנו רואים פה את ההתמקדות של ספר תהילים על העתיד, כמו כן גם הדגש הקהלתי. זה כבר לא 'אני' זה ה'עם' ששוחרר מהמוות. הוא צופה את הדור היהודי ששרד את השואה כדי לראות את הולדתה של מדינת ישראל.

כג  בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו; וּמַמְלָכוֹת, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה:

כד  עִנָּה בַדֶּרֶךְ כחו (כֹּחִי); קִצַּר יָמָי:

כה  אֹמַר–אֵלִי, אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי: בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ:

כו  לְפָנִים, הָאָרֶץ יָסַדְתָּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם:

כז  הֵמָּה, יֹאבֵדוּ- וְאַתָּה תַעֲמֹד: וְכֻלָּם, כַּבֶּגֶד יִבְלוּ; כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ:

כח  וְאַתָּה-הוּא; וּשְׁנוֹתֶיךָ, לֹא יִתָּמּוּ:

הסופר סוגר עם תזכורת על הטבע הלא משתנה של אלוהים, אפילו כשכל הדברים בעולם הפיזי נרקבים ומתפוררים. ואז זה מובטח ש"הילדים המשרתים" שעברו את כל הכאב הגדול הזה (כלומר היהודים שנולדו אחרי השואה) יהיו "מיוסדים" לפני אלוהים.

התיאור של הסבל, המעבר הפתאומי לבנייה מחדש של ציון, ושזה נכתב במיוחד עבור "דור העתיד" ושאלוהים "שיחרר את אלה שנועדו למוות" מראה שהסופר של ספר תהילים חזה לפני אלפי שנים את הנגע בשואה. כמובן שרבים מאיתנו היום מתקשים לקבל את הרעיון של הנבואה. אבל בהתחשב בעובדה שהאזהרות בתנ"ך על הגירוש לארצות שונות, החזרה לישראל ולירושלים, ואפילו הזמן, הם נבואות. אנחנו צריכים לפחות להיות עם ראש פתוח בקשר לזה.

אם יש אפשרות כזאת שספר תהילים פרק קב (102) ניבא את השואה ולאחר מכן את הבנייה מחדש של ציון אז זה משאיר לנו שאלה חשובה מאוד. אחרי הכל הסופר מסכם עם:

כט  בְּנֵי-עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ; וְזַרְעָם, לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

זה נחוץ מאוד ל"בְּנֵי-עֲבָדֶיךָ" (שהם בני הצדיקים, הדור אחרי השואה) להבין מה המשמעות של "יִשְׁכּוֹנוּ" ו" וְזַרְעָם, לְפָנֶיךָ יִכּוֹן". אחרי הכל ספר תהילים פרק קב הולך למסקנה הזו. אולי המחבר האלוהי מעורר השראה והוא קורא לאלה שבצד השני אחרי הסטורית השואה כדי לחפש את נכוחותו. והנה ההבטחה שלו למי שיעשה זאת:

יא  תּוֹדִיעֵנִי, אֹרַח חַיִּים: שֹׂבַע שְׂמָחוֹת, אֶת-פָּנֶיךָ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.(תהילים 16:11)

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא עם אברהם.

3…ומפספסים את היעד שלנו

ראינו שאלוקים ברא את האנושות בצלמו, אבל הדימוי הזה היה פגום.איך זה קרה? התורה אומרת שאדם וחווה אכלו מתוך 'עץ הדעת של הטוב והרע'. עץ זה מייצג בחירה חופשית להישאר נאמן לאלוקים או לא. הם נבראו על ידי אלוקים ואלוקים שם אותם בגינה. אבל לא הייתה להם ברירה, ולכן אלוהים הרשה להם לבחור בנוגע לידידותם איתו, בדיוק כמו הבחירה אם לעמוד היא בחירה אמיתית אם ישיבה היא בלתי אפשרית, הידידות והאמון של אדם וחוה לאלוקים היו צריכים להיבחר. בחירה זו התמקדה על הפקודה לא לאכול מהעץ הזה.

איך זה קרה? בראשית בספר תורה מתאר את השיחה שלהם עם ה'נחש'. הנחש תמיד נתפס להיות השטן- רוח יריב לאלוקים. בתנ"ך, השטן בדרך כלל מדבר באמצעות מישהו, במקרה זה הוא דיבר דרך הנחש.

והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר הנחש אל האישה, "האם אלוהים באמת אמר שלא תאכלו מכל עץ בגן?"

"אנחנו יכולים לאכול מכל עץ חוץ ומפרי העץ אשר בתוך הגן" ענתה האישה, "אלוהים אמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו או שנמות".

"אתם לא תמותו" אמר הנחש אל האישה, "אלהים יודע כי ביום שתרכלו ממנו עיניכם יהיו פקוחות ותהיו כאלוהים תדעו טוב ורע"

האשה היתה משוכנעת. היא ראתה שהעץ יפה והפירות נראו טעים, והיא רצתה את החוכמה שתקבל אם תאכל את הפרי. אז היא לקחה חלק מהפרי ואכלה אותו.  אחר כך נתנה קצת לבעלה, שהיה איתה, וגם הוא אכל אותו. באותו רגע נפקחו עיניהם, ולפתע הם חשו בושה על עירומם. אז הם תפרו עלי תאנה כדי לכסות את עצמם. (בראשית 3: 1-7)

הפיתוי שלהם (והבחירה) היה 'להיות כמו אלוהים'. עד הנקודה הזאת הם סמכו על אלוהים בהכל, אבל עכשיו הם יכלו לבחור להיות 'כמו אלוהים'- לבטוח בעצמם ולהיות האל העצמאי שלהם.

בבחירה של להיות עצמאים הם השתנו. מיד אחרי שאכלו את התפוח, הם הרגישו בושה וניסו להתכסות. החשבון מדגיש שינויים נוספים:

ואז האיש ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן אל רוח היום והם התחבאו מן ה' בין עצי הגן. אך אלוהים קרא אל האיש, "איפה אתה?"

הוא ענה, "שמעתי אותך בגינה, ופחדתע כי אני עירום, אז התחבאתי".

והוא אמר, "מי אמר לך שאתה עירום? אכלת מן העץ אשר ציוויתי לך לא אכול?".

האיש אמר, "האישה שהכנסת איתי – היא נתנה לי פרי מהעץ, ואני אכלתי אותו".

אז ה' אמר לאישה, "מה עשית?".

ואמרה האישה, "הנחש רימה אותי, ואני אכלתי". (בראשית 3: 8-13)

החשבון מרמז כי הקב"ה בא בקביעות להיפגש עם אדם וחווה כפי שחברים עושים, אבל הפעם הם התחבאו ממנו. כאשר אלוהים התעמת עם אדם, הוא האשים את חווה (ואת אלוקים מי שעשה אותה) והיא האשימה את הנחש, אף אחד לא לקח אחריות על המעשה.

 כצאצאיו של אדם יש לנו את אותה הנטייה. חלק לא הבינו את התנ"ך נכון וחושבים שאנחנו מואשמים בגלל בחירתו של אדם. היחיד שמואשם הוא אדם אבל אנחנו חיים בהשלכות של החלטתו. ירשנו את הטבע העצמאי הזה של אדם. אנחנו אולי לא רוצים להיות האלוהים של כל היקום, אבל אנחנו רוצים להיות אלים בהגדרות שלנו, במופרד מאלוקים.

זה מסביר כל כך הרבה מהחיים האנושיים: אנחנו נועלים את הדלתות שלנו, אנחנו צריכים משטרה, ויש לנו סיסמאות למחשבים- כי אחרת אנחנו נגנוב זה מזה. זו הסיבה שחברות מתמוטטת בסופו של דבר- כי לתרבויות יש נטייה להתפורר. זו הסיבה מדוע כל צורות של מערכות ממשלתיות וכלכליות, אפילו שיש כאלה שעובדות יותר טוב מאחרים, כולם בסופו של דבר מתמוטטות. משהו בדרך שבה אנחנו עשויים גורם לנו להחמיץ את הדרך שבה הדברים צריכים להיות.

המילה 'יחטא' מסכמת את המצב שלנו. פסוק מן התנ"ך נותן לנו תמונה להבין את זה טוב יותר:

"מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא". (שופטים 20:16)

הפסוק הזה מתאר חיילים שהיו מומחים במקלעות ולעולם לא החמיצו. המילה 'החמיצו' מתוארת בעברית העתיקה כ'יחטא'.

רק לאחר מתן של 10 הדיברות, התורה קובעת כי:

"ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". (ספר שמות 20:20)

המילה העברית הקדומה המתרגמת "חטא" היא 'תחטאו'. למילה הזו יש את אותו השורש כמו למילה "יחטא" מהפסוק של החיילים המומחים. החייל יורה כדי לפגוע במטרה, אם הוא מחמיץ הוא נכשל במטרתו. באותו אופן, אנחנו נבראנו בצלם אלוקים כדי לפגוע במטרה באיך שאנחנו מתייחסים אליו ובטיפול באחרים. "לחטוא" זה להחמיץ את הכוונה או המטרה הזאת, זה היה מיועד לנו.

התמונה הזו שלנו של החמצת המטרה אינה שמחה או אופטימית. לפעמים אנשים מגיבים בחוזקה נגד ההוראה של התנ"ך על החטא. סטודנט באוניברסיטה אמר לי פעם, "אני לא מאמין בזה כי אני לא אוהב את מה שזה אומר". אבל מה 'חיבה' קשורה לאמת? אני לא אוהב מיסים, מלחמות או רעידות אדמה- אף אחד לא אוהב- אבל זה לא הופך אותם לדברים לא אמיתיים. אנחנו לא יכולים להתעלם מהם. כל המערכת של המשפט, משטרה, מנעולים, בטחון, הסכמי השלום הכושלים שבנינו בחברה כדי להגן על עצמנו זה מזה, מראים שמשהו לא בסדר.  לפחות ההוראה המקראית הזו על החטא שלנו צריכה להיחשב בצורה פתוחה.

למין האנושי יש בעיה. אנחנו מושחתים מהתמונה הראשונה שבה נבראנו, ועכשיו אנחנו מחמיצים את המטרה כשמדובר בפעולות המוסריות שלנו. אבל אלוהים לא השאיר אותנו במצב הזה. במשפטים הבאים בתורה, בחשבון של הגן, ישראל מתנבאת בחידה. הבנת החידה הזאת תעזור לנו להבין את התנ"ך ולהבין את תפקיד האלוהים לאנשים שאיתם הוא עשה "ברית נצחית". אנחנו נסתכל על זה בהמשך.

2. אך פגום…כמו אורקים בשר הטבעות

התנ"ך מפליא בכך שאף על פי שהוא הבסיס למורשת, לתרבות ולהיסטוריה היהודית, הוא כולל גם את כל העמים והאנשים בתחום. כאשר התנ"ך מתחיל בבריאה ומצהיר שהאדם נברא "בצלם אלוקים"  זה כולל את כל העמים, היהודים והגויים. זה מסביר למה כל חיי האדם הם יקרים. עם זאת, התנ"ך ממשיך מבריאה לחשיפה של בעיה רצינית- המודגשת בתהילים של דוד.

 "יהוה משמים השקיף על בני אדם לראות האם יש מישהו שמבין, כל המחפשים את אלוהים" "כולם פנו הצידה מחיפוש אלוקים, כולם ביחד הפכו להיות מושחתים  אין מי שעושה טוב, אפילו לא אחד" (תהילים 14:2-3).

מאז שזה אומר "שכל" אחד מאיתנו הפך "להיות מושחת" זה כולל גם את כל העמים ואת כל האנשים. למרות שכולנו נבראנו "בצלם אלוקים", משהו הרס לנו את התמונה, כך שמנוקדת המבט של אלוקים אנחנו מושחתים עכשיו. השחיתות מוצגת בעצמאות הנבחרת מאלוקים ("כולם פנו הצידה מחיפוש אלוקים") וגם- "אין מי שעושה טוב, אפילו לא אחד!".

דמיינו את האלפים ואת האורקים

אורקים הם מכוערים בכל כך הרבה דרכים, אבל הם פשוט היו שדים פגומים

כדי להבין את זה, אתם יכולים להשוות את האלפים והאורקים מהסרט שר הטבעות. אורקים הם מכוערים ורעים. האלפים הם יפים ושלווים (למשל לגולס), אבל האורקים היו פעם אלפים שסאורון השחית בעבר. התמונה האלפית המקורית נהרסה באורקים. באופן דומה תהילים אומר שכל האנשים הפכו לפגומים. אלוהים ברא אלפים אבל הפכנו להיות אורקים.

האלפים, כמו לגולאס, היו אצילים ומלכותיים. תמונה זאת הושחתה באורקים

למשל, אנחנו מבינים התנהגות "נכונה" ו"לא נכונה". אבל אנחנו לא חיים באופן עקבי לפי מה שאנחנו יודעים. כמו וירוס במחשב שפוגע בפעולה הנכונה של המחשב, הקוד המוסרי שלנו נמצא שם- אבל הוא נגוע. ההשקפה המקראית על האנושות מתחילה עם כל האנשים כטובים ומוסריים, אך גם מושחתים. .זה מתאים למה שאנחנו רואים על עצמנו, ועל העולם מסבבנו. כל העמים והלאה בהיסטוריה, כל האנושות נכשלה בעקביות עד לדרך המוסרית הגבוהה שאנחנו חשים במצפון שלנו. אבל זה מעלה את השאלה: למה אלוהים עשה לנו ככה? אנחנו יודעים שטוב ורע מושחתים מזה. כמו האתאיסט כריסטופר היצ'נס מתלונן על הדיבר העשירי האוסר חמדנות:

"… אם אלוהים באמת רצה שאנשים יהיו חופשיים ממחשבות כאלה [כלומר, חמדנים], הוא היה צריך לדאוג יותר להמציא מין אחר". כריסטופר היצ'נס. 2007. אלוהים אינו גדול: איך הדת מרעילה את העולם. עמוד. 100

אבל הוא מפספס שהתנ"ך לא אומר שאלוקים עשה לנו ככה, אלא משהו נורא קרה אחרי שנבראנו. בני האדם הראשונים התקוממו נגד אלוהים ובמרד שלהם הם השתנו ונפגעו.

נפילת האנושות

האירוע הזה נקרא לפעמים הנפילה. אדם, האדם הראשון, נברא על ידי אלוקים והיה הסכם ביניהם, כמו חוזה נישואין של נאמנות. ספר הושע בתנ"ך מתאר זאת כך:

"כמו אדם, הם שברו את החוזה ובגדו בי" (הושע 6:7).

אדם שבר את הברית או ההסכם שהוא עשה עם אלוהים. ההשלכות של זה משפיעות על כל העמים, גם יהודיים וגם גויים, אפילו היום. ההבטחות של אלוקים לישראל, התנ"ך, ואפילו ישראל עצמה אינן ניתנות להבנה אם נתעלם ממה שעשה אדם והתוצאות שבאו בעקבותיו. למעשה, למרות שהאירועים של אדם קרו הרבה זמן לפני שאברהם היה חי, הזרעים של ישראל עצמה קשורים באירועים של אדם, כדי להבין מדוע עלינו להתבונן במה שקרה עם אדם.