ראינו כיצד קיבל אברהם את מתנת הצדקה. בנוסף, גם הצבענו על הקשר שבין חג הפסח לישוע מנצרת, בלמדנו שהגילוי מחדש של שורשיו היהודיים של ישוע מהווה דבר מעניין ומסקרן עבור יהודים וגויים כאחד, דבר אשר הביא אף לחגיגות סדר פסח משותפים.
בראשית כ"ב – אברהם נבחן בקורבן
העדות המקראית אודות בחינתו של אברהם בעניין הקרבת בנו יצחק בונה על היחס הזה הקיים בין ישוע לבין התורה כבר מן הטקסט בבראשית כ"ב. סיפור העקידה השלם מבראשית כ"ב הואכאן. פירוט היחס של הסיפור המקראי לישוע היא נידונה להלן.
אלוהים אתחל את כל ניסיון העקידה על ידי כך שנתן לאברהם מצווה משונה:
וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיך. (ברא' כ"ב 2)
אף על פי שלאורך הדורות רבים תהו למה אלוהים צווה על אברהם לעשות דבר כה דרסטי, אברהם לא התמהמה, אלא…
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק. (ברא' כ"ב 3-4)
בזמן המסע בן שלושת הימים, במוחו של אברהם, יצחק היה וודאי כבר "מת", שכן הוא ידע מה עתיד היה להתרחש כאשר הם יגיעו להר המוריה. כאשר הם הגיעו ליעד, אברהם…
וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. (ברא' כ"ב 9-10)
זה בנקודה הזו של העדות המקראית שפעולת הצלה דרמטית מתרחשת…
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנו. (ברא' כ"ב 11-13)
ברגע האחרון איל לוקח את מקומו של יצחק כקורבן על המזבח. אותו האיל הועלה לעולה במקום יצחק. האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות.
עכשיו, יש עוד תפנית מעניינת בעדות המקראית. שים לב למה שהולך לקרות כעת בסיפור המקראי:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. (ברא' כ"ב 14)
דיון בשימוש בשורש רא"ה בסיפור העקידה:
ניטיב להבין יותר את הקטע הנ"ל מן הכתובים, וכן את המשך הכתבה הזו, אם נפנה לדון בעניין השימוש בפועל מן השורש רא"ה (ה' יראה) בפרק זה. השורש מופיע לראשונה בפס' 8 כאשר, לשאלת יצחק בנו (איה השה לעולה?), משיב אברהם "ה' יראה לו השה לעולה". אותו השימוש בשורש מופיע שוב בפס' 14 בשם שמעניק אברהם לאותו המקום לזיכרון אירוע העקידה – "ה' יראה". מתוך התבוננות בהקשר נבין שלא ייתכן שמדובר בראייה גרידא – כלומר, במובן שבו היינו משתמשים בשורש זה היום. למעשה, בשפה התנכית השורש רא"ה מדבר לא רק על ראייה פיזית אלא גם על ראייה במובנים מופשטים וסמליים יותר. אחד האופנים שבו המקרא משתמש בשורש רא"ה בעניין "ראייה סמלית\מופשטת" היא לתאר תהליך של חיפוש מציאה ובחירה. דוגמא לכך נמצא בברא' כ"א 33:
וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
כאן מדובר בעצה של יוסף האסיר לפרעה, תרם מינויו למשנה המלך, שעל פרעה לחפש ולבחור איש חכם שיוכל להנהיג את המדינה ולהכינה לבצורת הקרבה.
דוגמא נוספת לשימוש שכזה בשורש רא"ה נמצא בשמ"א ט"ז 16:
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל עַד־מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל־שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל־יִשַׁ֣י בֵּֽית־הַלַּחְמִ֔י כִּֽי־רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ׃
במקרה זה מדובר על כך שאלוהים בחר בדויד להיות מלך, וזאת מתוך כל בניו של ישי.
משני המקרים המצוינים לעיל ניתן לראות כי לשורש רא"ה בכתובים יש גם משמעות של מציאה ובחירה. אם נחזור לקטע שלנו (עקידת יצחק – ברא' כ"ב) נוכל לראות מן ההקשר ומן רצף הדברים בטקסט ש"ראייתו" של אלוהים בעניין שה/איל לא מדברת על כך שאלוהים ראה או הבחין בקיומו של חיה לקורבן, אלא אברהם טוען, אל מול התהייה של בנו, שאלוהים יספק (יחפש..ימצא..ויבחר) לעצמו שה לעולה. פרשנות זו מתאימה גם לשם שנותן אברהם למקום, ולכן יש להבין את הצירוף "ה' יראה" כ"ה' יספק".
כאשר אברהם פונה לתת שם למקום, היינו מצפים שהוא ירצה להביט לאחור אל הרגע שבו אלוהים סיפק את האיל כקורבן במקום בנו. במקום זאת, השם שאברהם נותן למקום מביט קדימה את העתיד (ה' יראה), במקום אל העבר, כאשר אלוהים סיפק את האיל.
מדוע ניתן למקום שם אשר מביט קדימה אל העתיד במקום שם אשר מביט לאחור ומזכיר את הצלתו של יצחק?
אותו הר המוריה הוא המקום אשר כ-1000 שנים מאוחר יותר שלמה בונה עליו את בית המקדש. אנו רואים זאת מאוחר יותר בתנ"ך:
וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ–אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. (דה"ב ג' 1)
בזמנו של אברהם (2000 לפנה"ס), הר המוריה הייתה לא יותר מפסגה שוממת עם מעט סבך ואיל. אולם, עד זמנם של דויד ושלמה (1000-950 לפנה"ס) היה זה המקום שבו נבנה בית המקדש בעיר החדשה ירושלים שדויד כבש ממש בימים האלו.
הקשר שבין יצחק לישוע
הבה נחשוב כעט על הדרך שבה ישוע מוצג לנו בברית החדשה. בבשורת יוחנן הוא מוצג בדרך הבאה:
וַיְהִי מִמָּחֲרָת וַיַּרְא יוֹחָנָן אֶת־יֵשׁוּעַ בָּא אֵלָיו וַיֹּאמַר הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנֹּשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם׃ (יוח' א' 29)
ישוע נקרא "שה האלוהים". תחשבו על סוף חייו של ישוע. היכן הוא נעצר ונצלב? נאמר מאוד בבירור כי:
וְכַאֲשֶׁר יָדַע (פילטוס) כִּי־מִמֶּמְשֶׁלֶת הוֹרְדוֹס הוּא שְׁלָחוֹ אֶל־הוֹרְדוֹס אֲשֶׁר הָיָה גַם־הוּא בִּירוּשָׁלַיִם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ (לוק' כ"ג 7)
עצירתו, משפטו ומותו של ישוע אירעו בירושלים – באותו המקום של "הר המוריה". ציר הזמן הבא מראה את האירועים שקראו בהר המוריה.
יצחק ניצל ברגע האחרון כאשר הוקרב שה (איל) במקומו. אולם, באופן משונה התורה מביטה קדימה אל העתיד (בשם הניתן למקום המאזכר את האירוע) במקום להביט לאחור אל אותו האיל. אלפיים שנים לאחר מכן, ישוע נקרא "שה האלוהים", והוא מוקרב בדיוק באותו המקום. ישנו קשר בין הסיפור המקראי של עקידת יצחק בתורה לבין ישוע בכך שבשני המקרים מדובר על הקרבת שה כקורבן במקום מישהו אחר, וזאת באותו המקום הגיאוגרפי.
תכניתו של אלוהים
לעניין זה יש את הסממנים של פעילותו של ישות אינטליגנטית אשר עושה חיבור בין שני האירועים האלו אשר מפרידים ביניהם אלפיים שנות היסטוריה. מה שהופך חיבור זה לייחודי הוא שהאירוע הראשון מצביע קדימה אל אירוע השני (בעתיד), על ידי שימוש בפועל בזמן עתיד (ה' יראה). רק אלוהים יודע את העתיד. נדמה כי התורה מכוונת אותנו לחשוב על הקישור הבא:
חג הפסח מצביע גם הוא על קרבנו של ישוע – על ידי הצבעה על היום הספציפי בלוח השנה – היום הראשון בלוח השנה התנכי הוא היום הראשון של חג הפסח. בקורבנו של אברהם (עקידת יצחק), המקום שבו האיל מת כדי שיצחק יוכל לחיות היה בהר המוריה – אותו המקום בדיוק שבו ישוע הוקרב אלפיים שנים לאחר מכן. כך, בשני דרכים שונות שני הסיפורים המרכזיים האלו בתורה (עקידת יצחק וחג הפסח) מצביעים ישירות אל מותו של ישוע בכך שבשני המקרים מדובר בשה שמוקרב כקרבן. בשני הסיפורים, החשיבות של קרבן השה הוא זהה – השה מת כדי שמישהו אחר יוכל לחיות.
שני הסיפורים האלו בתורה מדגימים שזה הגיוני\סביר להניח שלמותו של ישוע חשיבות דומה – באופן כלשהו מותו נותן חיים לאחרים.
הפרטים התואמים
עם מחשבה זו בראשנו, הבה נבחן כמה מן הפרטים בסיפור המקראי בבראשית כ"ב כדי להצביע על הדבר הבא:
מובאות מבראשית כ"ב – בתורה | מובאות מן הברית החדשה |
את בנך, את יחידך, אשר אהבת (פס' 2) זוהי הפעם הראשונה שבה מופיעה השורש א.ה.ב. בתורה. אלוהים מדבר ואומר שעל אברהם להקריב את "בנו יחידו" שהוא אוהב. | זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר־רָצִיתִי בּוֹ (מתי ג' 17) אַתָּה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי־בוֹ (מרק' א' 11) אַתָּה בְּנִי יְדִידִי בְּךָ רָצִיתִי (לוק' ג' 22) כִּי־אַהֲבָה רַבָּה אָהַב הָאֱלֹהִים אֶת־הָעוֹלָם עַד־אֲשֶׁר נָתַן אֶת־בְּנוֹ אֶת־יְחִידוֹ (יוח' ג' 16) בשלושת הבשורות הראשונות בברית החדשה (מתי, מרקוס ולוקס) אלוהים מדבר ומצהיר על ישוע כבנו, אשר הוא אוהב ("רציתי בו" מקביל ל"אהובי")– המקום הראשון שבה המילה אוהב מופיע. בבשורה הרביעית (יוח') ישוע הוא "בנו יחידו" אשר על אלוהים להקריב אותו. |
וַיִּקַּח (אברהם) אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּו (פס' 3) אברהם ויצחק לוו בעל ידי שני משרתים בדרכם אל הקרבן. | וְגַם־שְׁנַיִם אֲחֵרִים אַנְשֵׁי רֶשַׁע מוּצָאִים לַמָּוֶת אִתּוֹ (לוק' כ"ג 32) ישוע מלווה על ידי שני אנשים בדרכו אל הקרבן. |
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי… (פס' 4) אברהם הלך במשך שלושה ימים לפני שהוא הגיע להר המוריה. במוחו יצחק היה כמת למשך שלושת הימים האלו, והוא (יצחק) ניצל ביום השלישי. | וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב (קור"א ט"ו 4) ישוע היה מת למשך שלושה ימים וקם לתחייה ביום השלישי. |
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנו (פס' 6)ֹ הבן נושא את העצים על גבו בזמן שהוא הולך אל הקרבן | וַיִּשָּׂא אֶת־צְלבוֹ וַיֵּצֵא… (יוח' י"ט 17) הבן נושא את העץ על גבו בזמן שהוא הולך אל הקרבן |
במבט אל עמים נוספים
בסוף הסיפור המקראי הזה, אלוהים מבטיח לאברהם כי:
וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. (ברא' כ"ב 18)
ההבטחה הייתה שדרך צאצאי אברהם יתברכו כל גויי הארץ. זו עובדה היסטורית שקרבנו של ישוע נתקבל על ידי כמות משמעותית מאומות העולם. לסיפור המקראי בבראשית כ"ב יש נושא עלילתי ופרטים ספציפיים, אשר תואמים לסיפור של קרבנו של ישוע אלפיים שנים לאחר מכן, ומסתיים בהבטחה אשר מקדימה לצפות את ההשפעה של מורשתו של ישוע על כל אומות העולם. דבר זה צריך לגרום לנו לשאול מספר שאלות:
מהי הברכה הזו?
איך מקבלים אותה?
על אף שהפרטים עדין לא ברורים לחלוטין, הסיפור המקראי (עקידת יצחק) מתאר כיצד חייו של יצחק ניצלו על ידי הופעתו של איל. כך ישוע – "שה האלוהים" הופיע כמו האיל, על ידי כך שהיה קרבן אף הוא באותו המקום הגיאוגרפי בדיוק, ויכול להציל אותנו מכוחו של המוות.
הקרבן של אברהם בהר המוריה הוא סיפור מעורר שאלות, אך בוא בזמן בעל חשיבות רבה בהיסטוריה היהודית. להביט בסיפור זה דרך העדשות של חייו של ישוע מנצרת יכול לעזור לנו להבין את המשמעות של הסיפור התנכי. כמובן, דבר זה מעורר שאלות עקב חילוקי הדעות הסובבים את הטענות של ישוע להיות המשיח. כדי שנוכל להיות יותר נבונים בעניין עלינו לבחון את הברית המקורית בין אלוהים לדויד אודות המשיח.