מאין מגיע המושג "Christ"

הציפייה למושל עתידי, הוא "המשיח", הינה מרכזית למחשבה היהודית המסורתית וההיסטורית. אבל, מאין מגיע הרעיון והמונח "משיח"? כמו כן, מהו היחס בין "משיח" ל"Christ"? האם "Christ" הוא פשוט איזה מן רעיון או מונח נוצרי? מסתבר שמקורם של שני המונחים הללו הוא למעשה בתנ"ך (תורה נביאים וכתובים), בתרגומיו העתיקים, לפני אלפי שנים. להלן, נסקור את מקורם והיווצרותם של מונחים אלו, ואת מה שהתנ"ך למעשה מלמד אודות "המשיח". תחילה עלינו לסקור את הנאמר אודות דמות עתידית זו כבר בתורה.

המשיח בתורה

דמותו העתידית של ה"משיח" מופיעה תחילה בתורה (אמנם מבלי להשתמש במונח/בתואר הספציפי "משיח"). למען האמת, ההבטחה "המשיחית" אודות ביאתו של דמות עתידית זו ניתנה תחילה עוד בגן העדן. במועד מוקדם זה רק מסופר על ניצחונו הבטוח בקונפליקט עתידי. עם זאת, מאוחר יותר, כאשר יעקב ברך את שנים עשר בניו לפני מותו הוא חזה באופן נבואי מושל עתידי. בדברי ברכתו ליהודה הוא אמר:[1]

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ–יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ.   גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.   (ברא' מ"ט 8-10)

מכיוון שבניו האחרים של יעקב (כלומר יתר שבטי ישראל) עתידים "להשתחוות" ליהודה, וליהודה יהיה את ה"מחוקק" (שם תנכי לשרביט מלוכה – והוא כלי בידי המלך אשר הוא היה מחזיק בין רגליו כאשר ישב על כיסא מלכותו כסמל למרותו ושלטונו) נבואה זו מבטיחה מלכות עתידית שתקום משבט יהודה – דבר שהתגשם כשדויד נהיה למלך על ישראל. עם זאת, נבואה זו מביטה עוד יותר אל העתיד. באופן פרדוקסלי, נבואה זו קובעת שהמלוכה "לא תסור" משבט יהודה "עד כי יבוא שילה" – אחד אשר לו הזכות האולטימטיבית להחזיק ב"מחוקק" (שילה = הוא אשר זה שלו \ אשר זה שייך לו). כאשר "זה אשר לו הזכות על המלוכה" יבוא לבסוף, אז המלכות תסור מיהודה! אותו מושל עתידי גם יזכה ל"יקהת עמים" (ציפייתם או צייתנותם של כל "העמים" – ולכן לא ייתכן שמדובר בדויד). כאן, בפעם נוספת, כמו בהבטחתו של אלוהים לאברהם, הגויים הם בראיית ההבטחה האלוהית, שכן מנובא כאן "שהגויים" יישמעו ל"שילה".

ספרי הנביאים המאוחרים יותר בתנ"ך מתארים גם הם את ביאתו של מושל עתידי זה, וזאת בשימוש במונח "משיח", אבל המילה הספציפית הזאת לא נמצאת בכל התרגומים.[2] על מנת להבין מדוע כך הוא הדבר, עלינו לגעת בהיסטוריה של תרגום הכתובים לשפות אחרות.

תרגום אל מול תעתק/"טרנסליטרציה"

לפעמים, מתרגמי הכתובים בחרו "לתרגם" מילה או מונח מקראי מסוים באופן פונטי (לפי שמע המילה בלבד) במקום על פי משמעות המילה. דוגמא מודרנית לשיטת תרגום זו ללועזית היא כאשר מתרגמי מקרא מסוימים בחרו "לתרגם" המילה העברית "שלום" ל- shalom  ("תרגום" פונטי או תעתק – לפי שמע המילה) במקום ל- peace, אשר היא המילה המקבילה מבחינת משמעות באנגלית. בעת העתיקה, מתרגמי הכתובים היו חייבים להחליט, בתרגום של מילים מסוימות (במיוחד שמות ותארים) אם לתרגם לפי המשמעות או הצליל\השמע של המילה. אין למעשה חוק קבוע בעניין זה. לפעמים מוטב לתרגם על פי המשמעות ולפעמים עדיף (במיוחד אם אין מילה מקבילה במשמעות בשפת היעד[3]) לתרגם לפי השמע.

הספטואגינטה

התנ"ך תורגם בראשונה לשפה היוונית בין השנים 250-132 לפנה"ס, ותרגום זה ידוע בשם "הספטואגינטה", או בשמו בעברית, "תרגום השבעים" (אוכן בכינוי הטכני המקוצר LXX). התלמוד הבבלי מעיד כי שבעים[4] רבנים תרגמו את התנ"ך מעבריך ליוונית בעיר אלכסנדריה שבמצרים, בבקשתו של המלך תלמי השני. כך, הספטואגינטה היא פרויקט תרגום עתיק של מלומדים יהודיים ארץ ישראלים למען יהודי התפוצות דוברי היוונית דאז, אשר היה להם עניין בקריאת הכתבים הנבואיים.

תרגום ותעתוק בספטואגינטה

האיור הבא מראה את תהליך התרגום של הספטואגינטה ואיך הדבר משפיע על תרגומים מודרניים של כתבי הקודש.

תיאור תהליך התרגום של כתבי הקודש מן המקורות ועד לתרגומים המודרניים

הנוסח המקורי של התנ"ך מתואר בחלק #1 של התרשים וידוע היום כ"נוסח המסורה". הספטואגינטה היא בחלק #2. החלק התחתון (#3) מייצג עותק מודרני של כתבי הקודש (לצורך העניין באנגלית). מכיוון שהספטואגינטה הייתה תרגום מן העברית אל היוונית האיור מראה חץ כחול היוצא מחלק #1 ל #2. בכל שלבי התרגום השונים (#1 ל- #2, #1 ל- #3,#2 ל- #3) עשו המתרגמים החלטות טקסטואליות אודות תרגום או תעתוק של שמות ותארים כמתואר לעיל, על ידי החיצים בעלי הכותרת "תרגום" ו"תעתוק".

לאחר שהושלם תרגום השבעים נעשה בו שימוש נרחב בעולם היהודי דובר היוונית אשר היה מפוזר בעולם היווני – רומי. בתקופה שלאחר מכן נכתבה "הברית החדשה" ביוונית. דבר זה היה בעל חשיבות מרכזית להתפתחות המונח "משיח". מאחר והברית החדשה נכתבה ביוונית, רבים מן הציטוטים שהיו בה מן התנ"ך ניתנו ביוונית מן הספטואגינטה, ולא מנוסח המסורה בעברית. דבר זה מודגם באיור הבא.

התפתחותה של הברית החדשה בעניין תרגום ותעתוק הטקסט

המושג משיח מן התנ"ך

כעט נפנה להתמקד במילה "משיח" בכתבי הקודש, במעקב אחר התהליך ההתהוות ההיסטורי של הטקסט, כמתואר לעיל.

מאין מגיעים המושגים "משיח" ו"Christ" בכתובים?

המילה העברית המקורית בתנ"ך היא "משיח", אשר משמעה אדם נבחר\מקודש[5] או "משוח". כוהנים ומלכים בתקופת בית ראשון נמשחו בשמן באופן טקסי לפני שהם החלו לכהן באופן רשמי בתפקידם, ועל כן ניתן היה להתייחס אליהם בתואר "משיח". עם זאת, הנבואות בתנ"ך ציפו לבואו של משיח מיוחד וייחודי, אשר יהיה "משוח" (לתפקיד) על ידי ה' בעצמו. בעת תרגום הספטואגינטה, בסביבות 250 לפנה"ס, הרבנים שעסקו בתרגום זה בחרו מילה יוונית בעלת משמעות דומה למילה העברית "משיח" – המילה "כריסטוס" (Χριστός). מילה זו מגיעה אטימולוגית מן המילה היוונית "כריו" אשר מתאר פעולה של שפשוף או "משיחה" טקסית בשמן. ובכן, כך הרבנים הביאו את המשמעות המקורית של התואר התנכי "משיח" לתוך הספטואגינטה על ידי תרגום לפי השיטה של מציאת מילה בעלת משמעות מקבילה בשפת היעד – יוונית (ולא על ידי תעתוק ושימור השמע של המילה המקורית בעברית). המחברים היהודיים של כתבי הברית החדשה זיהו את ישוע מנצרת עם הדמות התנכית-נבואית "משיח" , אך מכיוון שהם כתבו ביוונית, הם השתמשו במילה היוונית "כריסטוס" מן הספטואגינטה, ולא בתעתוק של המילה "משיח".     

במקרה של תרגומים של כתבי הקודש לשפות מודרניות (כדוגמת אנגלית), התנ"ך תורגם לשפת היעד ישירות מן העברית (#1 עד #3). חלק מן המתרגמים בחרו לתרגם את המילה "משיח" לכמה ווריאציות המשמרות את המשמעות בעברית (Anointed/Anointed One – כלומר "מישהו\אחד [ש] משוח"), בעוד אחרים בחרו בתרגום לפי תעתוק – ע"פ השמע בעברית (Messiah). לכן, אנו יכולים להבין שלמרות שבפועל שני האופציות הנ"ל לתרגום המילה העברית "משיח" לשפה מודרנית (אנגלית לצורך העניין) הן שונות, אין הבדל באמת במשמעות, שכן מדובר רק בשני אסטרטגיות תרגום שונות, ולא בשני תרגומים שונים. באופן דומה, המילה היוונית "כריסטוס" מגיעה דרך תרגום אותה המילה בעברית, "משיח" (#1 עד #2). מילה זו מן הכתובים בתרגומם ליוונית תורגמה לשפות מודרנית (לדוגמא: אנגלית), על ידי שיטת התעתוק (לפי שמע המילה ביוונית) וכך אנו מקבלים את המילה "Christ" באנגלית (#2 עד #3). אם כן, המילה "Christ" מתייחסת לתואר מאוד ייחודי מן התנ"ך בשפה בעברית של דמות נבואית מאוד חשובה, אשר הגיעה לתצורתה המודרנית בשפות הלועזיות דרך תרגום המילה המקורית ליוונית, ואז נעשה טרנסליטרציה של מילה זו לשפות מודרניות. כך, המילה באנגלית "Christ" היא מקבילה ישירות ל"משיח" בעברית.

לסיכום:

"משיח" = "Messiah" = מישהו\אחד (ש) משוח בשמן (Anointed One) = "Christ"

אשר הוא תואר נבואי ספציפי מן התנ"ך.

המשיח בספר תהילים

כעת אנחנו מוכנים לראות מאיפה מגיע המושג "משיח" בתנ"ך. מזמור ב', אשר נכתב על ידי המלך דויד בסביבות שנת 1000 לפנה"ס, מציג את המשיח באופן הבא:

א  לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם;    וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק.
ב  יִתְיַצְּבוּ, מַלְכֵי-אֶרֶץ–    וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד:
עַל-יְהוָה,    וְעַל-מְשִׁיחוֹ.
ג  נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ;    וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ.
ד  יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק:    אֲדֹנָי, יִלְעַג-לָמוֹ.
ה  אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ;    וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ.
ו  וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי:    עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי.
ז  אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק:    יְהוָה, אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה–אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ.
ח  שְׁאַל מִמֶּנִּי–וְאֶתְּנָה גוֹיִם, נַחֲלָתֶךָ;    וַאֲחֻזָּתְךָ, אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט  תְּרֹעֵם, בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל:    כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם.
י  וְעַתָּה, מְלָכִים הַשְׂכִּילוּ;    הִוָּסְרוּ, שֹׁפְטֵי אָרֶץ.
יא  עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה;    וְגִילוּ, בִּרְעָדָה.
יב  נַשְּׁקוּ-בַר, פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ–    כִּי-יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ:
אַשְׁרֵי,    כָּל-חוֹסֵי בוֹ.

אנו רואים כאן שה' מכנה את המשיח "בני". זהו המקום ממנו נגזר הביטוי\התואר "בן האלוהים", ומן ההקשר הוא מקביל לתואר "משיח".

באופן היסטורי, ידוע שהעם היהודי מחכה למשיח שלהם. למה? מכיוון שהתנ"ך ניבא שהוא יבוא.

ציפייה למשיח במאה הראשונה לספירה

הורדוס הגדול והמשיח

להלן תיאור של תגובתו של הורדוס הגדול (שנת 4 לספירה) לחכמים מן המזרח בבואם אליו בחיפושם אחר המשיח (זהו חלק מסיפור לידתו של ישוע בברית החדשה). שים לב שבדבריו "המשיח" הוא ב-ה' הידיעה.

בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ, בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם חֲכָמִים מִן הַמִּזְרָח.  שָׁאֲלוּ: "הֵיכָן מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נוֹלָד? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ בַּמִּזְרָח וּבָאנוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ." כַּאֲשֶׁר שָׁמַע זֹאת הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ נִדְהַם הוּא וְכָל יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ.  הוּא כִּנֵּס אֶת כָּל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְסוֹפְרֵי הָעָם וְשָׁאַל אוֹתָם אֵיפֹה יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ. (מתי ב' 1-4)

אם כן, המושג "המשיח" היה עניין מוסכם ומוכר, הן למלך הורדוס והן למנהיגיו הדתיים – ונעשה בו שימוש כאן בטקסט, וזאת עדיין לא בהתייחסות ספציפית לישוע בשלב זה בסיפור. מדוע? ובכן, מכיוון שהיהודים קראו את תהל' ב' כבר במשך מאות שנים לפני שהורדוס הגדול נולד. 

איחוד של המושגים "המשיח" ו"בן האלוהים"

במשפטו, ישוע מובא לפני הכהן הגדול אשר שואל אותו:

אָמַר אֵלָיו הַכֹּהֵן הַגָדוֹל: "אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ בֵּאלֹהִים חַיִּים שֶׁתֹּאמַר לָנוּ אִם אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים?" (מתי כ"ו 63)

כאן, אנו רואים, מהאופן שבו השאלה מבוטאת על ידי הכהן הגדול בכבודו ובעצמו, שהתואר "בן האלוהים" יוחס באופן ברור ביותר לתואר "משיח". מאין הגיע הכהן הגדול לתובנה שהתואר "בן האלוהים" הוא המשך של התואר "משיח"? מתהל' פרק ב'. 

המשיח בתנ"ך: כמפתח למנעול

העובדה שהתנ"ך, באופן ברור ומכוון מסתכל קדימה לביאתו של משיח עתידי, עושה אותו ייחודי בים הספרות שנכתבה במהלך ההיסטוריה. בעניין זה, התנ"ך מתפקד כמו מנעול. מנעולים מורכבים באופן מיוחד כך שרק מפתח מתאים יכול לפתוח אותם. התנ"ך פועל כמנעול אשר נהיה יותר ויותר מורכב עם כל הנבואות המביטות קדימה לביאתו של המשיח (ראינו כבר חלק מן הנבואות האלו ב: קרבנו של אברהם, תחילתו של אדם, והפסח הראשון.). דבר זה מעלה שאלה מאוד יהודית: "האם ייתכן שישוע הוא המפתח המתאים "לפתוח" את התנ"ך? אנו נמשיך לחקור שאלה זו בהמשך, אך, לעת עתה, נא הפנה תשומת ליבך לפרדוקס שבנבואתו של יעקב ליהודה (המוזכר בתחילת מאמר זה). יהודה משל בהמשכיות (גם אם תחת פיקוח רומאי) בישראל עד לזמן קצר בלבד לאחר בואו של ישוע. ארבעים שנה לאחר מותו, הרומאים החריבו את ירושלים וגירשו את העם היהודי לגולה, לחיים תחת מרותם של עמים אחרים, כפי שניבא משה. במשך כל הזמן שהעם היהודי היה בגולה, הגויים סרו ללימודו\למרותו של ישוע, בהתאם לנבואתו של יעקב. כך, יש התאמה דו צדדית מסונכרנת בין ה"מנעול" של הנבואה הזו, לבין בואו של ישוע כ"מפתח". ייתכן וראוי לחקור שאלה זו יותר לעומק.

 הדרך שבה יש לעשות זאת הוא על ידי בחינה של מה ניבאו נביאי התנ"ך, בנביאים ובכתובים (ישעיהו, ירמיהו, זכריה, דניאל, וכו') אודות הפרטים המדויקים אשר מהווים את ה"מנעול" שאישיותו של המשיח העתיד לבוא צריך "לפתוח". לפרטים אלו, אודות אישיותו ופעלו של המשיח, יש השלכות גם לימינו, 2500+ שנים לאחר חתימת התנ"ך. זהו הנושא הבא שנפנה לדון בו.


[1]  כאן, ראוי לציין שיעקב פותח את דברי ברכתו לבניו באומרו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (ברא' מ"ט 1). כלומר, ה"ברכות" שלו הן למעשה נבואות על מה שעתיד להיות עם צאצאיהם של כל אחד מבניו.

[2]  מדובר כאן על התרגומים לשפות אחרות – לא בעברית.

[3]  לדוגמא: תרגום המילה ketchup מאנגלית ל"קטשופ" בעברית. כאן נעשה תרגום פונטי, לפי השמע בלבד, שכן אין מילה מקבילה במשמעות בעברית.

[4]  LXX זהו הייצוג המספרי בלטינית של המספר 70.

[5]  "מקודש" – כלומר, מופרד מן הרגיל (חול) למטרה מסויימת, בדרך כלל בהקשר של דן או פולחן.

שואה בתנ"ך?

שני אירועים מיוחדים השפיעו באופן דרמטי על רווחת היהודים בעת החדשה. הלידה מחדש של עם ישראל וההצלחה הגדולה שלה, וכמובן שכיום ההצלחה בולטת יותר משני האירועים הללו. אבל רק עד לפני כמה שנים לפני האירוע השני – השואה קרתה. הרוע הבלתי ברור הזה ראה רצח של 6 מיליון יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. יד ושם הוא המקור הטוב ביותר לשואה. כאן אנחנו רוצים לחקור אם לתנ"ך היה משהו לומר על זה. זה אולי נשמע אבסורדי בגלל שהספר האחרון בתנ"ך נכתב לפני 2400 שנים. איך ספרים יכולים להיות כתובים לפני 2400 שנים ולומר משהו על מה שקרה לפני דור?  נביאי התנ"ך טענו כי אלוקים נתן להם השראה לכתביהם, וכראיה, נעשו הרבה נבואות מפורטות מאוד על העתיד עלי ידי אלוקים. את לידתה מחדש של ישראל ואפילו הזמן, ואת מלחמת ששת הימים שקרתה בשנת 1967, ניבאו נביאי התנ"ך. אז האם יכול להיות שהם גם חזו את השואה?

משה ניבא את גירוש היהודים מארץ ישראל, וזה קרה פעמיים. אפילו שהנבואות האלו מתאימות לגירושים האלו, הם אינם מתארים את השואה.

אבל תהילים פרק קב (102) כן מתאר זאת. אנחנו אולי לא יכולים לראות את זה כי זה כתוב בגוף ראשון אז אנחנו מניחים שזה רק מתאר את חייו של הסופר. אבל גם קטעים אחרים בתנ"ך נכתבים בגוף ראשון אך אינם מתייחסים לסופר. לדוגמה, תהילים 16 נכתב על ידי דוד המלך, ואומר כי הקדוש ברוך הוא "כִּי, לֹא-תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל; לֹא-תִתֵּן חֲסִידְךָ, לִרְאוֹת שָׁחַת" – לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף על הנפש יאמר וכפל הדבר במ"ש (פסוק 10). אבל דוד קבור בירושלים כבר 3000 שנים, כך שה"נפשי" (אני) מתייחס למישהו אחר. מהסיבה הזו רבים חושבים שזה משיחי תהילים ולא על דוד עצמו, גם כאשר הוא נכתב דרך עיניו.

ה'אני' בתהילים קב (102) מתאר את הקהילה. כך שה'אני' יכול בהחלט לתאר את היהודים. אז בואו נראה אם תהילים פרק קב (102) מתאר את השואה.

תהילים פרק קב (102)

א תְּ֭פִלָּה לְעָנִ֣י כִֽי־יַעֲטֹ֑ף וְלִפְנֵ֥י יְ֝הוָ֗ה יִשְׁפֹּ֥ךְ שִׂיחֽוֹ׃

ב יְ֭הוָה שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י אֵלֶ֥יךָ תָבֽוֹא׃

ג אַל־תַּסְתֵּ֬ר פָּנֶ֨יךָ ׀ מִמֶּנִּי֮ בְּי֪וֹם צַ֫ר לִ֥יהַטֵּֽה־אֵלַ֥י אָזְנֶ֑ךָ בְּי֥וֹם אֶ֝קְרָ֗א מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי׃

ד כִּֽי־כָל֣וּ בְעָשָׁ֣ן יָמָ֑י וְ֝עַצְמוֹתַ֗י כְּמוֹקֵ֥ד נִחָֽרוּ׃

ה הוּכָּֽה־כָעֵ֣שֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵֽאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי

הסופר הוא במצוקה גדולה. מצוקתו מתמקדת בחייו הנעלמים בעשן בעוד עצמותיו בוערות- וזה מזכיר לנו את התנורים של מחנות ההשמדה באושוויץ, שם העשן עלה ללא הרף כשהגופות והעצמות נשרפו. קורבנות השואה, שהם שלדים כחושים מתאימים לתיאור של הסופר כ"עשבים ויבשים".

ו מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּֽבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃

ז דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת (שם של עוף)

בטקס השואה האחרון שהייתי בו שמעתי ניצול שואה שמתאר את הבדידות שלו כשהסתתר במשך שנתיים מאחורי קיר בעליית הגג של בית חרושת. והוא הרגיש כמו "ציפור בודדה על הגג", גם הסופר מספר חוויה דומה של בידוד. הינשוף היא חיה טמא (שם עוף כמו ( ויקרא יא ) את הכוס ואת השלך ואת הינשוף). הסרט "אשתו של שומר גן החיות" מתאר איך האכילו את היהודים בבשר חזיר בגן החיות ורשה, ואיך הוברח החזיר אל הריסות הגטו כדי להאכיל את העם. הבחירה שלהם הייתה להיות טמא או להישאר רעבים בגטו ההרוס שלהם.

"בין ההריסות"- תצלום של הריסות גטו קובנה בליטא
"בין ההריסות"- תצלום של הריסות גטו קובנה בליטא

ח  שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה–    כְּצִפּוֹר, בּוֹדֵד עַל-גָּג:

ט  כָּל-הַיּוֹם, חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי; מְהוֹלָלַי, בִּי נִשְׁבָּעוּ:

תחת הנאצים ועוזריהם, המונח 'יהודי' שימש כקללה, אנשים התגרו ביהודים בכל רחבי אירופה בעוד שמיליונים הופחתו לאפר.

י  כִּי-אֵפֶר, כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי; וְשִׁקֻּוַי, בִּבְכִי מָסָכְתִּי:

יא  מִפְּנֵי-זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ- כִּי נְשָׂאתַנִי, וַתַּשְׁלִיכֵנִי:

המסקנה הבלתי נמנעת לאלה שעברו את השואה הייתה שאלוקים זרק אותם בזעם גדול. השקיעה המתקרבת (נְשָׂאתַנִי, וַתַּשְׁלִיכֵנִי) מתארת את תחושתו הנואשת של הסופר שחייו יסתיימו בקרוב, וזה אותו הייאוש שהעם הרגיש בשואה בידיעה שהימים שלהם יסתיימו בקרוב.

יב  יָמַי, כְּצֵל נָטוּי;    וַאֲנִי, כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ:

יג  וְאַתָּה יְהוָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב;    וְזִכְרְךָ, לְדֹר וָדֹר:

יד  אַתָּה תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן:    כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי-בָא מוֹעֵד:

טו  כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ;    וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ:

טז  וְיִירְאוּ גוֹיִם, אֶת-שֵׁם יְהוָה;    וְכָל-מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֶת-כְּבוֹדֶךָ:

יז  כִּי-בָנָה יְהוָה צִיּוֹן–    נִרְאָה, בִּכְבוֹדוֹ:

הטון והפרספקטיבה של ספר תהילים משתנה עכשיו. הדגש הוא על אלוהים מי 'שיבנה מחדש את ציון' ב'זמן המיועד' וישתמש בעם כדי לעשות זאת. למרות שזה היה בלתי אפשרי לדמיין את זה במעמקי השואה, בקושי שלוש שנים לאחר תום המלחמה, ישראל נולדה, באמצעות המנדט של העם באו"ם. זמן קצר לאחר מכן, ציון עצמה שוחזרה ליהודים והם בנו אותה מחדש. המעבר הפתאומי והבלתי צפוי הזה מזוועות מצוקתו של הסופר לשיקום ציון, חוזה את אותו המעבר הבלתי צפוי מאימי השואה לבניית מדינת ישראל.

יח  פָּנָה, אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר; וְלֹא-בָזָה, אֶת-תְּפִלָּתָם:

יט  תִּכָּתֶב זֹאת, לְדוֹר אַחֲרוֹן; וְעַם נִבְרָא, יְהַלֶּל-יָהּ:

כ  כִּי-הִשְׁקִיף, מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ; יְהוָה, מִשָּׁמַיִם אֶל-אֶרֶץ הִבִּיט:

כא  לִשְׁמֹעַ, אֶנְקַת אָסִיר; לְפַתֵּחַ, בְּנֵי תְמוּתָה:

כב  לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן, שֵׁם יְהוָה; וּתְהִלָּתוֹ, בִּירוּשָׁלִָם:

הסופר אומר בבירור כי תהילים לא נכתב לעצמו או לדור שלו. זה נכתב עבור 'דור העתיד'- עבור אלה שעדיין לא היו עם. ספר תהילים נכתב לדור שהיה לפני יום העצמות של ישראל ("תִּכָּתֶב זֹאת, לְדוֹר אַחֲרוֹן; וְעַם נִבְרָא, יְהַלֶּל-יָהּ" – תכתב הישועה הזאת לספר אותה לדור אחרון:  שנעשה בריה חדשה לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול) שיראה את בריאת העם המתרכז בציון (ירושלים). זה היה הדור שחווה את השואה, אלה ש"נועדו למוות", אבל "שוחררו" כדי שיהיה ניתן לשבח את אלוהים בציון. אנחנו רואים פה את ההתמקדות של ספר תהילים על העתיד, כמו כן גם הדגש הקהלתי. זה כבר לא 'אני' זה ה'עם' ששוחרר מהמוות. הוא צופה את הדור היהודי ששרד את השואה כדי לראות את הולדתה של מדינת ישראל.

כג  בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו; וּמַמְלָכוֹת, לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה:

כד  עִנָּה בַדֶּרֶךְ כחו (כֹּחִי); קִצַּר יָמָי:

כה  אֹמַר–אֵלִי, אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי: בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ:

כו  לְפָנִים, הָאָרֶץ יָסַדְתָּ; וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם:

כז  הֵמָּה, יֹאבֵדוּ- וְאַתָּה תַעֲמֹד: וְכֻלָּם, כַּבֶּגֶד יִבְלוּ; כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ:

כח  וְאַתָּה-הוּא; וּשְׁנוֹתֶיךָ, לֹא יִתָּמּוּ:

הסופר סוגר עם תזכורת על הטבע הלא משתנה של אלוהים, אפילו כשכל הדברים בעולם הפיזי נרקבים ומתפוררים. ואז זה מובטח ש"הילדים המשרתים" שעברו את כל הכאב הגדול הזה (כלומר היהודים שנולדו אחרי השואה) יהיו "מיוסדים" לפני אלוהים.

התיאור של הסבל, המעבר הפתאומי לבנייה מחדש של ציון, ושזה נכתב במיוחד עבור "דור העתיד" ושאלוהים "שיחרר את אלה שנועדו למוות" מראה שהסופר של ספר תהילים חזה לפני אלפי שנים את הנגע בשואה. כמובן שרבים מאיתנו היום מתקשים לקבל את הרעיון של הנבואה. אבל בהתחשב בעובדה שהאזהרות בתנ"ך על הגירוש לארצות שונות, החזרה לישראל ולירושלים, ואפילו הזמן, הם נבואות. אנחנו צריכים לפחות להיות עם ראש פתוח בקשר לזה.

אם יש אפשרות כזאת שספר תהילים פרק קב (102) ניבא את השואה ולאחר מכן את הבנייה מחדש של ציון אז זה משאיר לנו שאלה חשובה מאוד. אחרי הכל הסופר מסכם עם:

כט  בְּנֵי-עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ; וְזַרְעָם, לְפָנֶיךָ יִכּוֹן:

זה נחוץ מאוד ל"בְּנֵי-עֲבָדֶיךָ" (שהם בני הצדיקים, הדור אחרי השואה) להבין מה המשמעות של "יִשְׁכּוֹנוּ" ו" וְזַרְעָם, לְפָנֶיךָ יִכּוֹן". אחרי הכל ספר תהילים פרק קב הולך למסקנה הזו. אולי המחבר האלוהי מעורר השראה והוא קורא לאלה שבצד השני אחרי הסטורית השואה כדי לחפש את נכוחותו. והנה ההבטחה שלו למי שיעשה זאת:

יא  תּוֹדִיעֵנִי, אֹרַח חַיִּים: שֹׂבַע שְׂמָחוֹת, אֶת-פָּנֶיךָ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.(תהילים 16:11)

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא עם אברהם.

מה הייתה ההיסטוריה של היהודים?

יהודים הם אחד מהעמים העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה היהודית מתועדת בתנ"ך, על ידי היסטוריונים מחוץ לתנ"ך ודרך ארכיאולוגיה. יש לנו יותר עובדות על ההיסטוריה היהודית יותר מכל עם אחר- אשר נשתמש כדי לבנות את ציר הזמן שמסכם את ההיסטוריה של היהודים.

אברהם אבינו- העץ היהודי המשפחתי מתחיל

ציר הזמן מתחיל עם אברהם, המייסד של העם היהודי, מי שהיה חי בערך 2000 שנים לפני הספירה. הוא אפילו היה מוכר מחוץ לתנ"ך, שמו היה כתוב על לוחות חרס עתיקים בערך 1950 לפני הספירה, בחוזים בינו לבין מלכי בבל.

"השם של אברם אבו-ראמו האב העליון נמצא בחוזים בבליים קדמונים".

AH Sayce. The 'Higher Criticism' and the Verdict of the Monuments. 1894 SSPCK  p. 159 (English source)

אברהם והאבות בציר הזמן ההיסטורי
אברהם והאבות בציר הזמן ההיסטורי

אברהם היה דמות היסטורית אמיתית, וגם האיש שהאמין בהבטחות של אלוהים, בארץ ובאנשים.  ציר הזמן ממשיך עם פס ירוק איפה שהצאצאים של אברהם היו עבדים במצרים. התקופה הזו התחילה כשיוסף, הנכד של אברהם הוביל את בני ישראל למצרים, איפה שמאוחר יותר הם הפכו לעבדים.

משה: בני ישראל הפכו לעם תחת אלוהים

משה הוביל את בני ישראל ממצרים עם מגיפת הפסח, שהחריב את מצרים ואיפשר יציאה לבני ישראל ממצרים לארץ ישראל. משה כתב את התורה, ובסוף משה ניבא ברכות וקללות על בני ישראל. הם יהיו מבורכים אם הם יצייתו לקדוש ברוך הוא, אבל יחוו קללה אם לא יצייתו. הברכות והקללות האלה יעקבו אחרי העם היהודי לנצח נצחים.

ממשה לדוד בני ישראל חיו בארץ ישראל, אבל ללא ירושלים ובלי מלך
ממשה לדוד בני ישראל חיו בארץ ישראל, אבל ללא ירושלים ובלי מלך

במשך אלפי שנים בני ישראל חיו על אדמתם אבל לא היה להם מלך, וגם לא היה להם את עיר הבירה של ירושלים- זה היה שייך לאנשים אחרים באותו הזמן. למרות זאת, בערך 1000 לפני הספירה זה השתנה בגלל דוד המלך.

חיים בארץ ישראל עם מלכי דוד ששולטים מירושלים
חיים בארץ ישראל עם מלכי דוד ששולטים מירושלים

דוד המלך הקים שושלת מלוכה בירושלים

דוד כבש את ירושלים והפך אותה לעיר הבירה שלו. הוא קיבל את הבטחת  בואו של 'המשיח' ומאז היהודים מחכים לבואו של המשיח. בנו של דוד, שלמה, לוקח את מקומו של דוד ובונה את בית המקדש היהודי הראשון בירושלים. צאצאיו של דוד המלך ממשיכים לשלוט במשך כ-400 שנים והתקופה הזו מופיעה בצבע תכלת (1000-586 לפני הספירה). זאת הייתה תקופת הזוהר של בני ישראל- היה להם את הברכות שהובטחו. הם היו עם בעל כוח רב, הייתה חברה מתקדמת, תרבות, ואת בית המקדש שלהם. אבל התנ"ך גם מתאר את השחיתות הגוברת שלהם ועבודת האלילים במהלך הזמן הזה. בני ישראל התפצלו לשני ארצות שונות. בזמן הזה הרבה נביאים הזהירו את בני ישראל שהקללות של משה יבואו עליהם אם הם לא השתנו. אך ההזהרות האלה סוננו.

הגלות הראשונה של היהודים לבבל

בסביבות ה-600 לפני הספירה הקללות קרו. נבוכדנצר, מלך בבל חזק בא- בדיוק כמו שמשה חזה 900 לפני  שנים כשהוא כתב בתורה:

"יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר:  גּוֹי, אֲשֶׁר לֹא-תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ.גּוֹי, עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי-אַדְמָתְךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ, אֲשֶׁר לֹא-יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ–עַד הַאֲבִידוֹ, אֹתָךְ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל-אַרְצֶךָ; וְהֵצַר לְךָ, בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, בְּכָל-אַרְצְךָ, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ (ספר דברים 28:49-52).

"אלוהים יביא עם נגדכם ממקום רחוק מאוד…עם מראה פראי ללא כבוד לאנשים הזקנים וללא רחמים לצעירים…הם ישימו מצור על כל הערים בכל רחבי האדמה…"(ספר דברים 28:49-52).

נבוכדנצר כבש את ירושלים, שרף אותה, והרס את בית המקדש ששלמה בנה. לאחר מכן הוא גירש את בני ישראל לבבל. זה מילא את הנבואות של משה

 "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם–כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל-הָעַמִּים, מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ; וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ–עֵץ וָאָבֶן" (ספר דברים 28:63-64).

"אתם תועקרו מהאדמה שאתם מנסים לקבל בירושה. אחר כך אלוהים יפזר אותכם בין כל העמים, מקצה אחד של כדור הארץ עד הקצה השני שלו" (ספר דברים 28:63-64).

כבשו וגורשו לבבל
כבשו וגורשו לבבל

במשך 70 שנים, התקופה מסומנת באדום, בני ישראל חיו בגלות מחוץ לארץ שהייתה מובטחת לאברהם וצאצאיו.

 חוזרים מהגלות תחת הפרסים

לאחר מכן, הקיסר הפרסי סיירוס כבש את בבל, ונהיה הכוח של העולם. הוא הרשה ליהודים לחזור לארצם.

חיים בארץ כחלק מהאימפרייה הפרסית, תקופת בית המקדש השני מתחילה
חיים בארץ כחלק מהאימפרייה הפרסית, תקופת בית המקדש השני מתחילה

למרות זאת הם כבר לא היו מדינה עצמאית, הם היו פרובינציה באימפרייה הפרסית. התקופה הזו המשיכה 200 שנים כמו שמסומן בורוד בציר הזמן. בזמן הזה בית המקדש היהודי (ידוע כמו בית המקדש השני) והעיר ירושלים נבנו מחדש. אסתר (מאיפה שחוגגים פורים) עזרא ונחמיה חיו בפרק זמן הזה.

תקופת היוונים

אלכסנדר מוקדון כבש את האימפרייה הפרסית והיהודים היו פרובינציה באימפריות היווניות במשך עוד 200 שנים. אפשר לראות את תקופת הזמן הזו בכחול כהה. יותר מאוחר שליטים יווניים ניסו להכריח פולחן יווני על היהודים, כתוצאה מכך מרד המכבים, ועצמאות חלקית עד שהרומאים באו. חוגגים חנוכה מתקופת הזמן הזו.

חיים בארץ כחלק מהאימפרייה היוונית
חיים בארץ כחלק מהאימפרייה היוונית

תקופת הרומאים

הרומאים הפכו לכוח הדומיננטי בעולם.  בני ישראל שוב הפכו לפרובינציה באימפרייה, אפשר לראות את התקופה הזו בצהוב בהיר. זו התקופה בה ישו היה חי, ממי שהתקווה של בואו של המשיח התפשטה בעיקר לגויים מה שידוע כיום כנצרות. זה מסביר למה הרומאים והממשל הרומי כל כך בברית החדשה- בגלל שרומא הייתה השלטון העליון באותה העת.

חיים בארץ כחלק מהאימפרייה הרומית
חיים בארץ כחלק מהאימפרייה הרומית

הגירוש השני של היהודים תחת הרומאים

מתקופת הזמן של הבבלים (600 לפני הספירה) בני ישראל (או יהודים איך שהם נקראים היום) לא היו עצמאיים כפי שם היו תחת מלכי דוד. הם נשלטו על ידי אימפריות אחרות. הטינה הזאת סוף סוף פגעה ביהודים והם החליטו למרוד בשלטון הרומי. הרומאים הגיעו והרסו את ירושלים (70 שנים אחרי הספירה), הם שרפו את בית המקדש השני (רק הכותל נשאר עד היום), וסילקו את היהודים בתור עבדים בכל רחבי האימפרייה הרומית. זאת הייתה הגלות השנייה של היהודים. בגלל שהאימפרייה הרומית הייתה כל כך גדולה היהודים היה מפוזרים מסביב לכל העולם. הטרגדיה של מצדה התרחשה במרד הזה. מרד נוסף שהונהג על ידי שמעון בר כוכבא 135 אחרי הספירה, הביא שוב בתבוסה ואסור היה ליהודים להישאר בארץ. רומא שינו את השם אזור יהודה לסוריה פלשתינה (מאיפה שאנחנו לוקחים את השם המודרני פלסטין) ושינו את ירושלים (עדיין בהריסות מ70 אחרי הספירה) לאיליה קפיטולינה.

ירושלים ובית המקדש נהרסו על ידי הרומאים ב70 אחרי הספירה. היהודים נשלחו לגלות לנצח.
ירושלים ובית המקדש נהרסו על ידי הרומאים ב70 אחרי הספירה. היהודים נשלחו לגלות לנצח.

וכך היהודים חיו במשך כמעט 2000 שנים: התפזרו בארצות זרות ואף פעם לא קיבלו אותם בארצות האלה. בעמים השונים האלה הם סבלו מרדיפות אנטישמיות באופן קבוע. רדיפת היהודים הייתה בעיקר באירופה הנוצרית. מספרד (כל היהודים גורשו מספרד בשנת 1492), ברחבי מערב אירופה , לרוסיה (פוגרומים אינטמסיביים על ידי הצארים בשנות ה-80) לעיתים קרובות היהודים חיו במצבים מסוכנים בממלכות האלה וגם בח'ליפות האסלאמית. הקללות של משה מ1500 לפני הספירה היו תיאורים מדויקים לאיך שהם חיו.

 "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךָ; וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז, וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (ספר דברים 28:65).

בין המדינות הללו לא תמצא רוגע, לא תמצא מנוחה לנשמה של כף רגלך. אלוהים יביא לך נפש לא רגוע, עיניים עייפות, ולב מיואש (ספר דברים 28:65).

 הקללות נגד בני ישראל ניתנו כדי לגרום לאנשים לשאול:

כל העמים ישאלו: "למה אלוהים עשה זאת לאדמה הזו?למה העז הזה בוער מכעס?"

והתשובה הייתה:

"…אלוהים עקר אותם מאדמתם ודחף אותם לאדמה אחרת…" (ספר דברים 29:24-25)

ציר הזמן שנמצא מתחת מראה את ה-1900 שנים האלו. התקופה הזאת מופיעה בקו האדום הארוך שנמשכת עד היום.

ציר הזמן של יהודים\בני ישראל- מציג את שתי תקופות הגלות
ציר הזמן של יהודיםבני ישראל- מציג את שתי תקופות הגלות

אתם יכולים לראות שהיהודים עברו דרך שני גירושים אבל הגירוש השני היה הרבה יותר ארוך מהגירוש הראשון.

המאה ה-20 השואה

האנטישמיות הגיעה לשיאה כשהיטלר, דרך גרמניה הנאצית, ניסה להשמיד את כל היהודים שהיו חיים באירופה, מה שנקרא השואה. הוא כמעט הצליח בזה אבל הוא הובס והיהודים שרדו.

הולדת ישראל מחדש

העובדה שהיו אנשים שהזדהו 'כיהודים' אחרי מאות שנים עם רדיפות אנטישמיות ללא מולדת וללא שפה היה יוצא דופן. אבל זה הרשה את המילים האחרונות של משה בתורה, שנכתבו לפני 3500 שנים, כדי להתגשם. בשנת 1948 היהודים, באמצעות האו"ם, ראו מחדש את הלידה המדהימה של מדינת ישראל המודרנית, כמו שמשה כתב לפני מאות שנים:

"וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם–מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ" (ספר דברים 30:3-4).

ושוב האלוהים שלך ישחזר את שובך, וירחם עליך ויאסוף אותכם מכל העמים בהם הוא שם אותכם. אפילו אם היית מגורש לארץ הכי רחוקה צתחת לשמיים, גם מהמקום הזה האלוהים שלך יאסוף אותך (ספר דברים 30:3-4).

עוד דבר מדהים שקרה, אפילו שאנשים התנגדו להולדתה של ישראל בכל זאת היא קמה. רוב העמים מסביב ניהלו מלחמה נגד ישראל בשנת 1948…בשנת 1956…ב1967 ועוד פעם בשנת 1973. ישראל לעתים קרובות הייתה במלחמה עם 5 עמים באותו הזמן. ישראל לא רק שרדה במלחמות, אלא השטחים גדלו גם כן. במלחמה בשנת 1967 ישראל קיבלה בחזרה את ירושלים, עיר הבירה ההיסטורית שלהם שדוד המלך מצא לפני 3000 שנים. הקונפליקטים המתמשכים עם האנשים מסביב יצרו את בעיית הביטחון הקשה ביותר בעולם היום. למרות זאת לצאצאים של אברהם יש עכשיו מדינה עצמאית, הברכה שהובטחה לאברהם לפני כל כך הרבה זמן ניראת עדיין חמקמקה.