לאחרונה כשהייתי בפולין העברתי את היום באושוויץ. לאחר שכבר הייתי ביד ושם וקראתי המון ספרים על ההיסטוריה של היהודים, הכנתי את עצמי למה לצפות. למרות זאת, הגודל העצום של אושוויץ והאורך של השורות האינסופיות של הצריפים, זעזע אותי בגודל ובעומק כמו זוועות השואה.

בזמן שעמדתי שם והשקפתי על האימה המודרנית, שמתי לב לקבוצת אנשים שעוטפים את עצמם בדגלי ישראל. זאת הייתה קבוצה של אנשים צעירים, בני נוער בעיקר. תוך כדי שהם הביעו את תנחומיהם לעם הרב שנרצח באושוויץ, הם שרו את ההמנון הלאומי של ישראל. הקלטתי את זה לפלאפון שלי.

זה הכה בי שהשראלים הצעירים האלה שרים את ההמנון הישראלי בערב יום העצמאות של ישראל, בחורבות אושוויץ, זה מסמל כל כך את הטרגדיה אבל גם את התקווה ואת החיים מהיסטורית מוות היהודים.

ההיסטוריה היהודית ראתה בנסיבות של אנשים שכבולים לספר העתיק שלהם, לארצם ולעמים המוקפים סביבם בדרך ששום עם אחר לא חווה. כמו ריקוד ריצה ארוך, הלוך ושוב בין העם היהודי, ארצם, ועמים אחרים אלפי שנים. הספר העתיק שלהם (התנ"ך) טוען שאת הריקוד הזה ביים בורא העולם, ושיהיה לזה סיכום-שיהיה שלום לא רק ליהודים אלא גם לכל העמים האחרים.

ההבטחה הזו של השלום לראשונה רמזה כשהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם לעזוב לכנען-הארץ המובטחת, כשקבע:

…" "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ

"…ְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית 12:2-3)

אלוהים אומר לאברהם: "…אני אברך אותך…" "…כל העמים על פני האדמה יהיו מבורכים דרכך".

עם הדפים האפלים של ההיסטוריה מאחורינו, ובין המציאות העגומה של האויבים המקיפים היום, הרבה ויתרו על הספר העתיק הזה עם החזון של השלום. אך ההבטחה לא אמרה שהברכות יהיו מיידיות, או שהן יבואו בלי מאבק. למעשה ישראל פירושה "הוא נאבק עם אלוהים" (בראשית 32:28) וחייהם של האבות היו מלאים באבחונים, פחדים, כמו כן גם בכשלונות. אז אנחנו לא צריכים להיות כל כך מופתעים שזו הייתה דרכם של היהודים גם לאורך ההיסטוריה.

הנושאים, הבטחות, אזהרות, פקודות והיסטוריה שנרשמה בתנ"ך שווה בהחלט לחקור ממקור ראשון. הם הוכיחו מקור לתקווה ונוחות להרבה. לחקור את התנ"ך זה לוקח עבודה, זה לא קל וזה יחייב אותנו להעריך מחדש את ההשערות שלנו, אמונות ואת מה שאנחנו בוחרים לסמוך בו. אבל כמו שספר תהילים אומר

ז  מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מוֹצָאוֹ–וּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם;    וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ.

ח  תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ;    עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי.

ט  פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב;    מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם.

י   יִרְאַת יְהוָה, טְהוֹרָה–עוֹמֶדֶת לָעַד:    מִשְׁפְּטֵי-יְהוָה אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו.

יא  הַנֶּחֱמָדִים–מִזָּהָב, וּמִפַּז רָב;    וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים.

יב  גַּם-עַבְדְּךָ, נִזְהָר בָּהֶם;    בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב.

יג  שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין;    מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. (תהילים 19:7-13)

אם כיבוד לנשמה,לב בעל שמחה ורכישת חוכמה כדי להבין, יקרים יותר מזהב, בטח שכדאי לחקור את הנושאים האלה בתנ"ך עם אותה הנחישות שיש לכורים כשהם מחפשים משאבים מהקרקע ועושים סקירות של זהב.

נושא עשיר ומסתורי רץ דרך התנ"ך, זה הנושא בין היהודים לארץ המובטחת שלהם-ישראל. זה שווה הבנה אפילו שזה אך ורק סיבות היסטוריות. רבים כיום מבקשים לשכתב את הקשר היהודי עם הארץ ההיסטורית שלהם. אך כשאחד מבין איך ההבטחות העתיקות מתממשות, זה עשוי לדרבן אותנו לשקול שאולי יש אלוהים שעובד לאורך ההיסטוריה, בין האומות, ובעיצומו של האנשים שלו שהוא הבטיח להם ברכה.

אם כך, זה יהיה שווה להמשיך על ידי בחינת התנ"ך בהשקפה לגלות את הבטחותיו עבור השלום החמקמק שצפוי בנפח עתיק. זה המסע שאנחנו מתחייבים לו באתר הזה, ואנו מברכים את המסע שלכם לצידנו.

אולי אתם חווים את השלום של אלוהים.