משמעות חג השבועות

יהודים חוגגים את חג השבועות חמישים ימים לאחר חג פסח. מקור החג מגיע מההוראות בתורה שקבע משה לפני כ-3500 שנים. עם זאת, כיום, יהודים חוגגים את שבועות מסיבות שונות ובמסורות מגוונות. בשילוב של שלושת המסורות העיקריות של החג כיום אנו יכולים לתפוס את משמעות החג

… מעשרת הדברות

ההתמקדות העיקרית של היהודים בחג השבועות היא לחגוג את מתן עשרת הדברות בהר סיני. זאת משום שאנו יכולים לעקוב אחר הימים שבין פסח למתן עשרת הדברות, סביב 50 ימים. בוא נראה איך

חג הפסח הראשון חל במוצאי י"ד בניסן

ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל–בֵּין הָעַרְבָּיִם

שמות פרק י"א פסוק ו

אז פסח היה ותמיד יהיה ב-י"ד (14) בניסן. אם נעקוב אחר אירועים מתועדים בתורה מאותו פסח ראשון ולאחר מכן קריעת ים סוף, נוכל לספור את הימים

א וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין, אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי–בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

שמות פרק ט"ז פסוק א

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי

שמות פרק י"ט פסוק א

ואז, כשהגיעו בני ישראל למדבר סיני

י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי

שמות פרק י"ט, פסוקים י-י"א

אז ה' נתן את עשרת הדברות ביום השלישי של החודש השלישי. אורכו של חודש ירח הוא 29.53059 ימים. עם זאת, חודשים אינם מורכבים מימים חלקיים. לכמה חודשים יש 29 ימים ולאחרים יש 30 ימים כך שבמשך מחזור ימים שלמים מסתנכרנים עם חודשים ושנים. אז מספר הימים מפסח ועד עשרת הדברות הם

מתוך הבנה שאולי ימי ההתחלה והסיום יכולים להיות כוללים, אנו יכולים לראות ש-50 ימים מאותו פסח ראשון ועד עשרת הדברות הם סבירים, אבל יש כמה השערות

בגלל טווח הזמן של 50 ימים, מסורות חג השבועות כיום מתמקדות בדרך כלל בעשרת הדברות

מתוך לוח המועדים של התורה

אולם הקשר הזה בין עשרת הדברות לשבועות הוא בעיקר מסקנות ולא משהו שנאמר במפורש, אבל התורה נותנת לוח זמנים מפורש. אנחנו עוברים את חגי האביב בספר ויקרא ומשה כתב את הדברים הבאים

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה

ויקרא פרק כ"ג,פסוק ט"ו

היום ש'אחרי השבת' המוזכרת כאן הוא חג הביכורים שהתורה קבעה ב'מָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' הראשון מיד לאחר פסח. היום בשבוע שבו חל חג הפסח משתנה משנה לשנה. הספירה מאותו חג הביכורים תלך לפי הוראות התורה האלו

טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים–סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם:  יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן.  כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם

ויקרא פרק כ"ג, פסוקים ט"ז-כ"א

לכן, עלינו להכיר בכך שמשה לא נתן שום קשר מפורש בין עשרת הדברות לשבועות. במקום זאת, הוא קבע לוח זמנים של 7*7+1=50 ימים מחג הביכורים עם הוראות הקרבה לשבועות. זה מסביר מדוע חג השבועות נקרא גם פנטקוסט. מכיוון שהעם היהודי הפסיק את שיטת הקורבנות לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, ובתזמון לעשרת הדברות, אנו מבינים כיצד ההתמקדות בחג שבועות הגיע למרכז עשרת הדיברות ולא בחג הביכורים לאחר 70 שנים לִספִירַת הַנוֹצרִים

שבועות בברית החדשה

המסורת השלישית לשבועות מקורה בברית החדשה. חמישים ימים לאחר חג הביכורים כאשר ישו קם מן המתים, עם קביעת המועדים לפי הוראותיו המפורשות של משה בתורה המוזכרת למעלה, מספרת הברית החדשה את הדברים הבאים

שבעה שבועות חלפו מאז מותו של ישוע ותחייתו מן המתים, ויום חג השבועות הגיע. כשהתאספו המאמינים יחד באותו יום, ² נשמע לפתע קול סערה גדולה מן השמים, והרעש מילא את הבית שבו ישבו. ³ הנוכחים ראו מעין לשונות אש קטנות יורדות ונחות על ראשיהם, ⁴ וכל אחד מהם נמלא ברוח הקודש והחל לדבר בשפה שלא הייתה מוכרת לו, כי רוח הקודש העניק להם יכולת זאת

⁵ הרבה יהודים אדוקים מארצות שונות עלו לירושלים לרגל החג, ⁶ ובשמעם את רעש הסערה מעל הבית ההוא, מיהרו אל המקום כדי לראות מה קרה. לתדהמתם הרבה כל אחד שמע את התלמידים מדברים בשפה שלו

⁷ "כיצד ייתכן הדבר?" שאלו עולי-הרגל. "הלא כל האנשים האלה גרים בגליל! ⁸ כיצד הם יכולים לדבר בשפות המדוברות בארצות מולדתנו? ⁹ הרי אנחנו פרתיים, מדיים, עילמיים, אנשי ארם-נהריים, יהודה, קפודקיה, פונטוס, אסיה הקטנה; ¹⁰ פרוגיה, פמפוליה, מצרים; יש בינינו אנשים מהאזורים שליד קוריניה שבלוב, ומרומא; ¹¹ יהודים וגרים, כרתים וערבים – וכל אחד מאיתנו שומע בשפתו כיצד אנשים אלה מספרים על מעשיו של אלוהים ועל נפלאותיו!"

¹² כולם עמדו שם נבוכים ומבולבלים. "מה פירושו של הדבר?" שאלו זה את זה

מעשי השליחים פרק 2, פסוקים 1-12

מדוע היו בחג השבועות ההוא "הרבה יהודים אדוקים מארצות שונות…"? כי כשחגגו את חג השבועות בתור שיטת הקורבנות של משה, כפי שעשו יהודים לפני חורבן בית המקדש השני, החג הזה חייב יהודים שומרי מצוות להקריב קורבנות בבית המקדש בירושלים (כמו גם פסח וסוכות)

כך הצליבה, המנוחה במוות, תחיית המתים ולאחר מכן בואה של רוח הקודש, כולם התרחשו בארבעת ימי חג האביב שנקבעו על ידי משה בספר ויקרא כ"ג. האם זה רק צירוף מקרים מוזר? אנו חוקרים זאת עוד בהקשר של חגי הסתיו כאן

אז רוח הקודש ירדה ותלמידי ישו יכלו אז לדבר בשפות הרבות של האימפריה הרומית

אבל היהודים שהיו עדים לאירוע הזה שאלו, "מה זה יכול להיות?" אמרו

בואה של הברית החדשה

כשקוראים את האירועים המתועדים בתורה בולט חוסר היכולת של בני ישראל לקיים את עשרת הדברות. אני מפרט כמה מהאירועים שעולים לי בראש

• עגל הזהב המפר את שתי הדיברות הראשונות עוד לפני שמשה חזר מהר סיני (שמות פרק ל"ב)
• התייחסות אל אלוהים בבזיון במרד נגד הכניסה לארץ המובטחת המתועדת בספר במדבר פרק י"ד
• מרד באלוקים במריבה כפי שנרשם בספר במדבר פרק כ
• מרד נחש הנחושת המתועד בספר במדבר פרק כ"א
• ניאוף עם נשים מואביות כפי שנרשם בספר במדבר כ"ה

כישלון בני ישראל עומד בניגוד לציות של משה. אבל למשה היה משהו יותר חזק מרק החוקים שתמכו בו. התורה קובעת כי

יז וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ

במדבר פרק י"א פסוק י"ז

למשה הייתה את רוח ה' עליו וזה איפשר את הנהגתו החזקה ואת הציות הקדוש. אבל רוח ה' הגבילה את עצמה להעצמת משה ועוד כמה מנהיגים אחרים

קריאה שטחית בספרים הבאים בתנ"ך מראה שדפוס זהה של אי-ציות של ישראל חוזר על עצמו. כמבואר כאן זה הגיע לשיאו בחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל

פסק הדין: לא מסוגלים לקיים את הפקודות

פסק הדין החד משמעי הוא שבני ישראל לא היו מסוגלים לקיים את המצוות. המסורות היהודיות הבאות מנסות לבנות משמעת ושמירה על שמירה קפדנית יותר על הפקודות. אתה יכול לשפוט בעצמך עד כמה מסורות שונות שומרות על שמירת החוק. אבל בפרספקטיבה חברתית רחבה יותר כשסורקים את החדשות זה נשאר מלא בדיווחים על ניאוף, שוחד, חוסר יושר ופשרות מוסריות שונות

אז אם אתה שם את חייך תחת הזוהר הבוחן של הדיברות, איך אתה מסתדר?

ה' לא מוותר

אפילו שהוא יודע היטב את כישלון עמו לקיים את מצוותיו, ה' בכל זאת לא ויתר עליהם. הנביא ירמיהו, בעת חורבן בית המקדש הראשון, חזה עתיד מזהיר במסגרת 'הברית החדשה'. כשחשב לאחור על משה שהייתה עליו רוח ה', חזה ירמיהו את הדבר הבא

לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-יְהוָה.  לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.  {ס}  לד כֹּה אָמַר יְהוָה, נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם, חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְאוֹר לָיְלָה; רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ

ירמיהו פרק ל"א, פסוקים ל"א-ל"ד

מילא באותו חג שבועות שנרשם בפסקאות למעלה

הבטחת ה' על הברית החדשה שנובא על ידי ירמיהו, שלא כתובה על אבן אלא על הלב של העם שלו, התגשמה כאשר רוח ה', שהייתה על (עם) משה, הגיעה כעת על בני ישראל. פטרוס (שמעון), אחד מתלמידי ישו, קם ונתן הסבר מפורט על בואה של הרוח. כל השיח שלו כתוב כאן

אז החסרונות של העם שהתגלו על ידי החוק, והתקווה המובטחת לחוק פנימי שנכתבה על לב האדם על ידי הרוח שהתכנסה באותו חג שבועות היסטורי. הרוח שנחה על משה זמינה כעת לשכון בליבכם ובליבי כדי שנוכל לעקוב אחר תורת ה'. חג השבועות המתועד במעשי השליחים (בברית החדשה) איפשר את כל זה. הנבואה של חג השבועות הזה דרך המשתה שקבע משה 1500 שנים קודם לכן חושפת את טביעות האצבעות של ה' מאחורי התכנון ותזמון האירועים הללו

הפרטים האקראיים לכאורה של חג הפסח וחג הביכורים מתבהרים באמצעות ישו. כך גם כעת אנו יכולים להבין את חג השבועות דרך התגשמותו של ישו