חג החנוכה הוא האחרון בפסטיבלים היהודיים המסורתיים. זה נובע ממלחמות המכבים כאשר יהודה המכבים שחרר את בית המקדש השני מהיוונים שחיללו אותו. המכבים גילו שיש להם רק שמן לא מחולל מספיק כדי להדליק את חנוכיית המקדש ליום אחד. עם זאת, השמן הוכיח באורח נס מספיק כדי לבעור במשך 8 ימים, מה שנותן למכבים מספיק זמן למצוא עוד שמן.
התנ"ך, שהושלם כ-400 לפני הספירה, אינו מזכיר אפוא את חג החנוכה בשום מקום בנוסחו. הפוסט ספרי תנאי מכבים ראשון ושני מתעד את האירועים ההיסטוריים שהובילו את חג החנוכה. יוסף בן מתתיהו, שכותב מיד לאחר חורבן בית שני, מזכיר את חנוכה בשוגג. המשנה (סוף המאה ה-2) מזכירה את חנוכה בכמה מקומות. אבל הוא אף פעם לא מתאר את חוקיו בפירוט ולעולם לא מזכיר שום היבט של ההיסטוריה מאחוריו. התלמוד מתאר את נס אספקת השמן ליום אחד שנמשך בנס שמונה ימים. אבל רבנים התחייבו לכתוב רק כ-600 שנה לאחר האירועים המתוארים במכבים.
כך לא נרשם הרבה על חנוכה. רבנים והיסטוריונים רשמו את הרישומים הקיימים המעטים שלהם רק מאות שנים לאחר מלחמת המכבים (167 לפנה"ס). לכן עשוי להפתיע לדעת שכתבה משמרת שיחה יהודית שהתרחשה בחנוכה. הוא מתוארך לימי הבית השני. למעשה, זה התרחש בבית המקדש עצמו שנטהר באותו נס חנוכה.
זה התרחש בין ישוע למקומיים שרצו לחקור את השאלה המטרידה של זהותו. ברית חדשה מתעדת את זה כך:
שיחת החנוכה היהודית העתיקה
22 בחג החנוכה, בחורף, 23 התהלך ישוע בבית-המקדש באגף הנקרא "אולם שלמה". 24 היהודים הקיפוהו מכל עבר ושאלו: "עד מתי בכוונתך לסקרן אותנו? אם אתה הוא המשיח, מדוע אינך אומר זאת בפירוש?"
25 "כבר אמרתי לכם, אבל לא האמנתם לי," השיב ישוע. "המעשים שאני עושה בשם אבי מאשרים זאת. 26 אולם אינכם מאמינים לי, כי אינכם שייכים לצאני. 27 אני מכיר את צאני, צאני מכירות את קולי והן הולכות אחרי. 28 אני מעניק להן חיי נצח והן לא תאבדנה. איש לא יחטוף אותן ממני, 29 כי אבי נתן לי אותן, והוא חזק וגיבור מכולם. משום כך לא יוכל איש לחטוף אותן ממני. 30 אבי ואני אחד אנחנו!"
31 שוב החלו מנהיגי היהודים להשליך עליו אבנים.
32 "הראיתי לכם הרבה מעשים טובים בשם אבי, איזה מהם גרם לכך שתשליכו עלי אבנים?" שאל ישוע.
33 "איננו משליכים עליך אבנים בגלל המעשים הטובים שעשית, אלא בגלל שאתה מגדף את האלוהים; למרות שאתה אדם, אתה עושה את עצמך לאלוהים!"
34 "אך הכתובים אומרים: 'אלוהים אתם'[1], והכוונה היא לבני-האדם," השיב ישוע. 35 "אם האנשים שאליהם מדברים הכתובים מכונים 'אלוהים', והכתוב הוא דבר אמת, 36 מדוע קוראים אתם 'מגדף' למי שקדשו האב ונשלח לעולם הזה על-ידו, ושטוען כי הוא בן האלוהים? 37 אם איני עושה מעשים כפי שעושה אבי, אל תאמינו לי. 38 אולם אם אני אכן עושה את מעשי אבי, האמינו לפחות למעשים גם אם אינכם מאמינים לי, ואז תשוכנעו שאבי שוכן בי ואני בו."
39 הם שוב רצו לתפוס את ישוע, אולם הוא התחמק מידיהם. 40 ישוע חזר לעבר הירדן, למקום שבו הטביל יוחנן לראשונה. הוא נשאר שם זמן-מה, 41 ואנשים רבים הלכו אחריו.
"יוחנן לא חולל נסים," אמרו זה לזה, "אולם כל מה שאמר על האיש הזה היה אמת." 42 אנשים רבים במקום ההוא האמינו כי ישוע באמת המשיח.
הבשורה על-פי יוחנן 10:22-42
החתימה החמקמקה של ניסים…
חנוכה השיג כניסה למועדון מועדי הקודש בגלל נס שריפת החנוכייה במשך שמונה ימים. זה היה נכון למרות שזה קרה לאחר שסופרים וכהן סגרו את הקנון של התנ"ך. אחרי הכל, אם נס האור הזה באמת היה קורה הוא יכול היה לעשות זאת רק על ידי התערבות ה'. ההיגיון מאחורי זה נראה פשוט. אף אדם לא יכול למתוח אספקת נפט של יום אחד לשמונה ימים. אם החנוכייה המשיכה לבעור אז היא עשתה זאת גם משום שסופק שמן על טבעי. או שהוא נשרף באורח פלא בלי שום שמן. בני אדם לא יכולים לייצר אף אחד מהתרחישים, וגם לא ידוע לנו על דרך טבעית סבירה שזה יכול לקרות. אז רובנו מקבלים את הנימוק שאם החנוכייה באמת בערה במשך שמונה ימים באספקת שמן של יום אחד אז ה' אפשר זאת באמצעות נס.
אבל נס השמן נתפס כאגדה ואמיתיותו מוטלת בספק מאז ימי הביניים 2 . פשוט קל יותר להאמין שסופרי המכבים קישטו את סיפורם ולא שה' יתערב בנס. מה נראה סביר יותר? שה' התערב או שמכבים מנצחים 'בראו' את הנס בסיפור. רובנו נצטרך לאמת אירוע כזה לעצמנו כדי להאמין בו. זה מראה את הטבע החמקמק של ניסים. גם אם הנס אכן התרחש אבל לא היינו עדים לו אז אנחנו נשארים לסמוך על אלה שמקליטים אותו. לפיכך, עבור יהודים רבים, מאז חג החנוכה מגיע בערך באותו זמן עם חג המולד, זה פשוט הפך למסורת יהודית לחגוג במקום החגיגה העולמית ההיא.
נגד החתימה המתמשכת של ישוע
בשיחה במהלך חג החנוכה שהוקלטה לעיל הפציר ישוע בבני ארצו לסמוך על מעשיו. מהתיעוד עולה שחלקם השתכנעו מהניסים שראו. הם נתנו בו את אמונם. אבל אנחנו 2000 שנה מאוחר יותר לא יכולים לאמת אף אחד מהניסים שהוא כביכול עשה. לכן לרוב קל יותר, כמו בחנוכה, להניח שחשבון ניסיו הוא קישוטים. ואם זה כך, אז גם הטענה שלו להיות אחד עם ה' היא מזויפת.
אך שימו לב שישועה בשיחה לא ציטט את ניסיו. במקום זאת, הוא ציטט את 'מעשיו' כדי לגבות את טענותיו. שומעיו אכן קיבלו זאת כנסים ורבים השתכנעו כי ראו אותם. ה"מעשים" שלו אמנם רחבים יותר בהיקף מאשר רק אירועים מופלאים שרק הנוכחים יכולים לאמת או להפריך. 'מעשים' כוללים את כל מה שהוא השיג בהגשמת כל האופנים השונים של הנבואות שנכתבו מאות שנים קודם לכן לאורך התנ"ך. נוכל לאמת אותם באופן אישי על ידי השוואת התחזית (בתנ"ח) להתגשמות (ברית חדשה) ושקלול ההסברים האפשריים.
ישוע ביסס בביטחון את כל תעודותיו על התנ"ך. אנו רואים אפילו בשיחה זו שהוא נוקט עמדה נימוקית משפטית רבנית בהתייחסות לתהילים 82:6. הוא עשה זאת במומחיות, כפי שאף רב אחר לא עשה קודם לכן. אף אחד לא ביסס מאז בצורה יסודית כל כך את תעודותיו על התנקה במגוון 'מעשים'. אנו יכולים להעריך ולשקול אותם היום בצורה אובייקטיבית כפי שעד ראייה יכול היה לשקול כל נס שהוא עשה בנוכחותם. למעשה, הוא נקט בגישה זו כדי שדורות הבאים שלא יכלו לראות את ניסיו יוכלו לשקול את מעשיו. אני מפרט כמה כאן:
ראוי לבחון את מעשי ישועה
- יכולתו, בשמו , להגשים את נבואת הענף של זכריה. כך הוא מאחד את תפקיד בית המקדש הראשון של מלך וכהן, האדם היחיד בהיסטוריה שאפילו סביר יכול.
- יכולתו, פשוט בשושלת שלו מדוד המלך הקדום, להגשים את נבואת הענף של ישעיהו. רבנים יהודים מאותה תקופה אישרו את מוצאו הדוידי .
- כניסתו לירושלים על חמור, בהגשמת נבואת זכריה , וכן את נבואת ה'שבעים ושבעים' של דניאל . אנחנו יכולים לחשב ולאמת את לוח השנה בעצמנו.
- מעשיו היומיומיים בשבוע האחרון שלו משקפים את מעשי שבוע הבריאה בפרק הפתיחה של התורה.
- האיזון המדויק של האירועים בלידתו מהדהד לנבואת לידת הבתולים של ישעיהו ולנבואת בית לחם של מיכה.
- הוא נצלב בפסח. מקורות רבנים מאשרים זאת 3 . זה מציג תיאום מדהים עם הפסח הראשון של יציאת מצרים, פורק משמעות מפרטי הפסח . אף יהודי אחר בכל ההיסטוריה לא שיחזר זאת.
- הוא נצלב גם בהר המוריה, ממש מחוץ לחומות העיר ירושלים. זה מציג תיאום יוצא דופן עם אברהם בעקידת יצחק. זה חושף משמעות באותו פרק שאחרת קשה להבין אותה. אף יהודי אחר בכל ההיסטוריה לא שיחזר משהו קרוב לזה.
- גופתו נעלמה לאחר הצליבה. לצד העדות האמיצה של תלמידיו שראו אותו חי מהמתים זה יוצר מקרה ייחודי לתחיית המתים מהמוות . אף אדם אחר בכל ההיסטוריה לא שיחזר דבר כזה.
- העיתוי של יום תחייתו לפסטיבל 'ביכורים' התורה מציג תיאום יוצא דופן לאורך אלפי שנים.
- משנתו הסמכותית, המשנתה את מהלך ההיסטוריה עלי אדמות, מתאימה להבטחה התורנית של נביא בא כמו משה. לאף יהודי אחר לפני או מאז – הרמב"ם, יוספוס, פרויד, מרקס כולל – לא הייתה השפעה כזו על העולם באמצעות הוראתם.
אור מתאים לחג החנוכה
בחנוכה מציינים את הדלקת החנוכייה המופלאה בבית שני. כמה ראוי אפוא לנצל את ההזדמנות לבחון את תעודותיו של היהודי היחיד לטעון (שוב במקדש ההוא):
12 ישוע דיבר שוב אל העם: "אני אור העולם. כל ההולך אחרי לא יתעה שוב בחשכה, אלא יקבל את אור החיים".
הבשורה על-פי יוחנן 8:12
זה מגשים את הנבואה מישעיהו הנקראת לעתים קרובות בחג המולד (… אז למה לא בחנוכה?). הוא מציג את התקווה לשלום שאליה כמה כולם, אבל במיוחד הישראלים:
1 הָעָם֙ הַהֹלְכִ֣ים בַּחֹ֔שֶׁךְ רָא֖וּ א֣וֹר גָּד֑וֹל יֹשְׁבֵי֙ בְּאֶ֣רֶץ צַלְמָ֔וֶת א֖וֹר נָגַ֥הּ עֲלֵיהֶֽם׃
ישעה 9:1
5 כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם׃
6 ׳לְמַרְבֵּה׳ ״לְמַרְבֵּ֨ה״ הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ ס
ישעה 9:5-6
- תהילים 82:6 ↩︎
- פרד סקולניק; מיכאל ברנבאום, עורכים. (2007). אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 8 . Granite Hill Publishers. ע. 332. ↩︎
- נלמד: בערב פסח נתלה ישו. במשך ארבעים יום לפני ביצוע ההוצאה להורג, יצא מבשר וקרא: 'הוא יוצא להיסקל כי עסק בכישוף ופיתה את ישראל לכפירה. כל מי שיכול לומר משהו לטובתו, שיבוא ויתחנן בשמו.' אבל מכיוון שלא הובא דבר לטובתו הוא נתלה בערב פסח! — השיבה אולה: ״האם אתה מניח שהוא היה אחד שאפשר להגן עליו? האם לא היה מסית [מפתה] אשר עליו אומר הכתוב, לא תחסוך ולא תסתיר אותו? אולם עם ישו זה היה שונה, כי הוא היה קשור לממשלה [או למלוכה, כלומר, בעל השפעה].' (תלמוד, סנהדרין 43a ) ↩︎