ראינו שאלוהים ברא את האנושות בצלמו, אך צלם זה היה פגום. איך זה קרה? התורה אומרת שאדם וחוה אכלו מעץ ‘דעת טוב ורע.’ העץ הזה מייצג בחירה חופשית להישאר נאמנים לאלוהים או לא. הם נבראו על ידי אלוהים ואלוהים הניח אותם בגן. אך לא הייתה להם שום ברירה, לכן אלוהים אפשר להם לבחור לגבי חברותם עמו, בדיוק כמו שהבחירה האם לעמוד היא בחירה אמיתית אם לשבת היא בלתי אפשרית. חברותם ואמונם של אדם וחוה באלוהים היו חייבים להיות בחירה. הבחירה הזאת התמקדה במצווה לא לאכול מעץ זה.
איך זה קרה? ספר בראשית בתורה מתאר את שיחתם עם ה"נחש". הנחש תמיד נתפס כשטן – רוח המתנגדת לאלוהים. בתנ"ך, שטן בדרך כלל מדבר דרך מישהו, ובמקרה הזה הוא דיבר דרך הנחש.
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה הַהַאֲמַנְתְּ כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ גַּן נֹאכֵל׃
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגָּעוּ בּוֹ פֶּן־תְּמֻתוּן׃
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא־מֹות תְּמֻתוּן׃
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׃
וַתִּרְאֶה הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לְעֵינַיִם וְנֶחְמָד לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וְהוּא אָכַל׃
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיַּדְּעוּ כִּי עֵירֹמִם הֵם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת עֲלֵי תְאֵנָה׃
הפיתוי שלהם (והבחירה) היה להיות “כאלוהים.” עד לנקודה זו הם האמינו באלוהים בכל דבר, אך כעת יכלו לבחור להיות “כאלוהים” — לבטוח בעצמם ולהיות האלוהים העצמאי שלהם.
בבחירתם להיות עצמאיים, הם השתנו. מיד לאחר שאכלו מהתפוח, הם חשו בושה וניסו לכסות את עצמם. התיאור מדגיש שינויים נוספים:
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קֹול יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבְּאוּ הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתֹוךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ, אֵי-אַתָּה. וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹולֶךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. וַיֹּאמֶר, מִי-הִגִּיד-לְךָ כִּי-עֵירֹם אָתָּה, הַמִּן-הָעֵץ אֲשֶׁר-צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי-אֲכָל-מִמֶּנּוּ, אָכַלְתָּ. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל .
הסיפור מרמז כי אלוהים היה פוגש את אדם וחוה באופן קבוע, כפי שעושים חברים, אך הפעם הם הסתתרו ממנו. כאשר אלוהים confronted את אדם, הוא האשים את חוה (ואת אלוהים שברא אותה), והיא האשימה את הנחש; אף אחד לא לקח אחריות על המעשה.
כצאצאי אדם, יש לנו את אותה הנטייה. חלקים מבינים את התנ"ך בצורה שגויה וחושבים שעלינו להאשים בגלל בחירתו של אדם. האשם היחיד הוא אדם, אך אנו חיים עם התוצאות של החלטתו. ירשנו את הטבע העצמאי הזה מאדם. ייתכן שאיננו רוצים להיות האל של כל היקום, אך אנו רוצים להיות אלים בהגדרות שלנו, נפרדים מאלוהים.
זה מסביר כל כך הרבה מהחיים האנושיים: אנחנו סוגרים את הדלתות שלנו, אנחנו צריכים משטרה, ויש לנו סיסמאות למחשבים שלנו – כי אחרת היינו גונבים זה מזה. בגלל זה חברות בסופו של דבר קורסת – כי תרבויות נוטות להתפרק. בגלל זה כל צורות הממשל והמערכות הכלכליות, אפילו אלה שעובדות טוב יותר מאחרות, בסופו של דבר קורסות. משהו באופי שלנו גורם לנו לפספס את הדרך שבה הדברים צריכים להיות.
המילה "חטא" מסכמת את מצבנו. פסוק מהתנ"ך מציג לנו תמונה להבנה טובה יותר:
וּמִכֹּל הָעָם הָאֵלֶּה שִׁבְעַת מֵאוֹת נַעַר, כֻּלָּם נֹפְלִים אֶבֶן בְּקוֹשִׁישׁ, וְלֹא חָטְאוּ׃ (שופטים כ:טז)
הפסוק מתאר חיילים שהיו מומחים בהטלת אבנים ולא פספסו מעולם. המילה "פספסו" מתוארת בעברית עתיקה כ"יָחְטְאוּ".
רק לאחר מתן עשרת הדיברות אומרת התורה כי:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירְאוּ כִּי לְמַסּוֹת אֱלֹהִים אַתֶּם וּלְמַעַן יִרְאָתוֹ תִּהְיֶה עַל־פְּנֵיכֶם פֶּן־תֶּחֱטָאוּ׃ (שמות כ:כ)
המילה העברית העתיקה שתורגמה כ"חטא" היא "תֶּחֱטָאוּ". מילה זו שותפת שורש עם המילה "יַחְטְאוּ" מהפסוק על החיילים המומחים. החייל יורה כדי לפגוע במטרה, ואם הוא מפספס – נכשל במטרתו. באותו אופן, נבראנו בצלם אלוהים כדי לפגוע במטרה בדרך שבה אנו מתייחסים אליו ואל אחרים. "לחטוא" זה לפספס את הכוונה או המטרה שהייתה מיועדת לנו.
התמונה של החטא שלנו כפספוס המטרה אינה תמונה שמחה או אופטימית. לפעמים אנשים מגיבים בחוזקה נגד תורת התנ"ך על החטא. סטודנט באוניברסיטה אמר לי פעם: "אני לא מאמין בזה כי אני לא אוהב מה שזה אומר." אבל מה הקשר בין 'אהבה' לבין אמת? אני לא אוהב מיסים, מלחמות או רעידות אדמה – אף אחד לא אוהב – אבל זה לא עושה אותם לבלתי אמיתיים. אי אפשר להתעלם מהם. כל מערכת הצדק, המשטרה, המנעולים, האבטחה, הסכמי השלום הכושלים שבנינו בחברה כדי להגן על עצמנו אחד מהשני, מראה שמשהו לא בסדר. לפחות את התפיסה התנ"כית הזאת על החטא שלנו צריך לשקול בגלוי.
לאנושות יש בעיה. אנחנו מושחתים מהתמונה הראשונית שבה נבראנו, ועכשיו אנחנו מפספסים את המטרה בכל הנוגע למעשינו המוסריים. אבל אלוהים לא השאיר אותנו במצב הזה. בפסוקים הבאים בתורה, בסיפור הגן, ניבא ישראל בחידה. הבנת החידה הזו תעזור לנו להבין את התנ"ך ואת תפקידו של אלוהים עם העם שעמו כרת “ברית עולם.” נבחן זאת בהמשך.