למרות שהתנ"ך הוא ספר יהודי, זה מדהים כי זה מתחיל לא בספר בראשית 12 עם הסיפור של אברהם, אלא עם בריאת העולם וכל האנושות. בדרך זו, זה שונה מכתבים עתיקים אחרים בגלל שזה לא מתחיל עם האנשים של עצמו. מאוחר יותר בתנ"ך, הקשר בין צאצאיו של אברהם (בני ישראל\ היהודים) ובין עמים אחרים מתחיל להתפתח. אך מה אנחנו יכולים ללמוד מהתנ"ך שמשותף לכל האנושות? האם אנחנו יכולים להשתמש בתורה כדי להבין מאיפה האנושות מגיעה? רבים אומרים ש'לא', אך יש הרבה דברים עלינו שנראים הגיוניים לאור מה שהתנ"ך אומר. לדוגמה, תשקלו את מה שהתנ"ך מלמד על התחלת האנושות. בפרק הראשון התנ"ך אומר:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו…" " וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." (בראשית 1:26-27)

"בצלם אלוהים"

מה הפירוש לכך שהאנושות נבראה 'בצלם אלוהים'? זה לא אומר שלקדוש ברוך הוא, יש שתי ידיים וראש. זה אומר כי המאפיינים הבסיסיים באים ממנו. בתנ"ך אלוקים יכול להיות עצוב, פגוע, עצבני או שמח-אותם הרגשות שיש לנו. אנחנו עושים בחירות והחלטות כל יום. אלוקים גם עושה בחירות והחלטות. אנחנו יכולים לחשוב, וגם אלוקים חושב. להיות 'נברא בצלם אלוהים' אומר שיש לנו מחשבות, רגשות ורצון בגלל שלאלוקים יש מחשבות, רגשות ורצון והוא ברא אותנו כדי להיות כמוהו בדרכים האלו. הוא המקור למה שאנחנו מוצאים בתוך עצמנו.

אנחנו מודעים לעוצמה של 'אני' ו'אתה', לא ל'זה'. אנחנו בדרך הזו בגלל שהקדוש ברוך הוא, בדרך הזו.  האלוקים של התנ"ך הוא לא ללא-אישיות כמו ה'כוח' בסרט מלחמת הכוכבים וגם לא אנחנו בגלל שאנחנו נוצרנו בצלמו.

למה אנחנו אוהבים יופי?

אנחנו גם מעריכים את האומנות, הדרמה והיופי. אנחנו צריכים יופי בסביבה, במוזיקה ובספרים שלנו. המוזיקה מעשירה את החיים שלנו וגורמת לנו לרקוד. אנחנו אוהבים סיפורים טובים בגלל שבסיפורים יש גיבורים, נבלים, דרמה, והסיפורים הגדולים האלה שמים את הגיבורים האלה, הנבלים ואת הדרמה בתוך הדימיונות שלנו. אנחנו משתמשים באומנות בצורותיה השונות כדי להירגע, לרענן את עצמנו, בגלל שאלוהים הוא אמן ואנחנו בתוך התמונה שלו. זו שאלה ששווה לשאול: למה אנחנו מחפשים יופי באומנות, דרמה, מוזיקה, ריקוד, טבע או ספרות? דניאל דנט, אתאיסט גלוי ובעל סמכות הבנת המוח, עונה מנקודת מבט לא תנ"כית:

"…המחקר הזה עדיין לוקח מוסיקה כמובן מאליו. לעתים רחוקות נשאל: למה מוסיקהה קיימת? יש תשובה קצרה, וזה נכון, עד כמה זה ממשיך: המוסיקה קיימת כי אנחנו אוהבים את זה, ולכן אנחנו ממשיכים להביא אותה יותר לידי קיום. אבל למה אנחנו אוהבים אותה? מכיוון שאנו חושבים שזה יפה. אבל למה זה יפה לנו? זו שאלה ביולוגית טובה בהחלט, אך עדיין אין תשובה טובה לכך." (דניאל דנט. שבירת הכישוף: דת כתופעה טבעית. עמוד 43)

חוץ מאלוקים אין תשובה ברורה לשאלה מדוע כל צורות האומנות כל כך חשובות לנו. מנקודת המבט של התנ"ך הסיבה לכך היא בגלל שאלוקים יצר את הדברים יפים ונהנה מהיופי. אנחנו, נוצרו בצלמו, אותו הדבר. ההוראה המקראית הזו הגיונית לאהבה שלנו לאומנות.

למה אנחנו מוסריים?

להיות 'נברא בצלם אלוקים' מסביר את היכולת המוסרית שלנו. אנחנו מבינים מה זאת התנהגות 'לא נכונה' ומה זאת התנהגות 'טובה' אפילו שהשפות והתרבויות של האדם שונות מאוד. חשיבה מוסרית היא 'ב'תוכנו. כפי שהאתאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס מנסח זאת:

"נהיגת השיפוטים המוסריים שלנו כוללת דקדוק מוסר אוניוורסלי … כמו עם שפה, העקרונות שמרכיבים את הדקדוק המוסרי שלנו טס מתחת לרדאר של המודעות שלנו." (ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים? עמוד 223)

דוקינס מסביר כי המודעות שלנו לטוב ולרע נבנתה לתוכנו כמו היכולת שלנו לשפה, אבל קשה לו להסביר רק מהמקורות הפיזיים למה יש לנו את זה. אי הבנות קורות כשאנחנו לא מודים לאלוהים שנתן לנו את המצפן המוסרי שלנו. קחו לדוגמה את ההתנגדות של עוד אתאיסט יהודי מפורסם, סם האריס:

"אם אתה מאמין שאמונה דתית מציעה את הבסיס האמיתי רק למוסר, אז אתיאיסטים צריכים להיות פחות מוסריים מהמאמינים." (סם האריס.2005. מכתב לאומה נוצרית עמודים 38-39)

סם האריס לא הבין נכון. מבחינה תנ"כית, חוש המוסר שלנו מגיע מלהיות 'נברא בצלם אלוקים', לא מלהיות דתי. וזה למה לאתאיסטים, כמו לכל שאר האנשים, יש חוש מוסרי ויכולים לפעול באופן מוסרי. אתאיסטים לא מבינים למה אנחנו ככה.

למה אנחנו כל כך יחסיים?

תנ"כית, נקודת ההתחלה של ההבנה של עצמנו היא להכיר בזאת שנבראנו בצלם אלוקים. זה לא קשה להבחין שהחשיבות של האנשים ניצבת על מערכות יחסים. זה בסדר לצפות בסרט טוב, אבל זה הרבה יותר טוב לצפות בסרט הזה עם חבר. באופן טבעי אנחנו מחפשים חברים ובני משפחה כדי לחלוק איתם את החוויות שלנו ולשפר את בריאותנו איתם. לעומת זאת, בדידות ויחסים שבורים עם בני המשפחה או חברים מלחיצה ומדכאת אותנו. אם אנחנו בצלם אלוקים, אז היינו מצפים למצוא דגש עם אלוהים, ואנחנו מוצאים אותו. לדוגמה תשקלו את הדברים הבאים מהתנ"ך:

"וְיָדַעְתָּ, כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים:  הָאֵל, הַנֶּאֱמָן–שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו, לְאֶלֶף דּוֹר." (ספר דברים 7:9)

"וידע כי יהוה אלהיכם הוא אלוהים, האל הנאמן, שומר את ברית אהבתו לאלף דורות לאלה שאוהבים אותו ושומרים על מצוותיו." (ספר דברים 7:9)

הרבה נכתב בתנ"ך מחשיבות האהבה שלנו עבור הקדוש ברוך הוא, ועבור מקומות שונים. כשאתה חושב על זה, האהבה חייבת להיות יחסית ודורשת שני אנשים לפחות.

אז אנחנו יכולים לחשוב על אלוקים כמאהב. רבים מן הכתבים הנבואיים בתנ"ך משתמשים בתמונה של 'מאהב'. אם אנחנו רק חושבים עליו כ'נדיב' אנחנו לא חושבים על האל המקראי, במקום זה יצרנו אל במוחנו. הוא זה, הוא גם תשוקה במערכת יחסים. 'אין' לו אהבה. הוא 'ה'אהבה. שתי תמונות המקרא הבולטות של מערכות היחסים של אלוקים עם העם היהודי הן בין אב לבנו (ישעיהו 63) ובין בעל לאישתו (הושע). היחסים האלה הם אינם רחוקים אלא הכי עמוקים והכי אינטימיים של היחסים האנושיים. התנ"ך אומר שאלוקים הוא כזה.

אז זה מה שלמדנו עד עכשיו. האנושות נוצרה בצלם אלוקים כלומר מוח, רגשות ורצון. אנחנו מודעים לעצמנו ולאחרים. אנחנו יודעים את ההבדלים בין טוב לרע. אנחנו יכולים להעריך יופי, דרמה, אומנות וסיפור בכל צורותיה, באופן טבעי אנחנו נחפש ונפתח קשרים וחברויות עם אנשים אחרים. אנחנו כל זה בגלל שאלוקים הוא כל זה ואנחנו נוצרנו מהצלם של אלוקים. החל וזה מגיע מבראשית 1, זה נכון לגבי כל בני האדם-יהודים וכל העמים האחרים. בהמשך אנחנו נראה את ההסבר של התנ"ך מדוע מערכות היחסים שלנו כמעט תמיד מאכזבות אותנו ומדוע האלוקים נראה כל כך רחוק. למה נראה שהגעגועים העמוקים שלנו אף פעם לא מסתדרים.