למרות שהתנ"ך הוא ספר יהודי, ראוי לציון שהוא אינו מתחיל בבראשית י"ב עם סיפורו של אברהם, אלא בבריאת העולם וכל האנושות. בכך הוא שונה מכתבים עתיקים אחרים, משום שהוא אינו מתחיל בעמו שלו. מאוחר יותר בתנ"ך מתחילה להתפתח הקשר בין צאצאי אברהם (בני ישראל/יהודים) לבין עמים אחרים.
אבל מה נוכל ללמוד מהתנ"ך שקשור לכלל האנושות? האם אפשר להשתמש בתורה כדי להבין מהיכן באה האנושות? רבים אומרים "לא", אך ישנם דברים רבים לגבינו שנראים הגיוניים לאור מה שהתנ"ך אומר.
לדוגמה, שימו לב למה שהתנ"ך מלמד על ראשית האנושות. בפרק הראשון כתוב:

בראשית א:כו–כז

כו
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

כז
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים

מה פירוש הדבר שהאנושות נבראה "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים"? אין הכוונה שהקב"ה (הקדוש ברוך הוא) יש לו שתי ידיים וראש. הכוונה היא שהתכונות הבסיסיות באות ממנו. בתנ"ך, אלוהים יכול להיות עצוב, פגוע, כועס או שמח – אותן רגשות שיש גם לנו. אנו מקבלים החלטות ובוחרים כל יום. גם אלוהים מקבל החלטות ובוחר. אנו יכולים לחשוב, וגם אלוהים חושב.

להיות "נברא בצלם אלוהים" פירושו שיש לנו מחשבות, רגשות ורצון – מפני שלאלוהים יש מחשבות, רגשות ורצון, והוא ברא אותנו להיות דומים לו בדברים האלה. הוא מקור מה שאנו מוצאים בתוכנו.

אנו מודעים לכוח של "אני" ו"אתה", ולא רק "זה". אנו כאלה מפני שהקב"ה כזה. אלוהי התנ"ך איננו כוח לא אישי כמו "הכוח" בסרט מלחמת הכוכבים – וגם אנחנו לא כאלה, כי נבראנו בצלמו.

למה אנחנו אוהבים יופי?

אנחנו גם מעריכים אמנות, דרמה ויופי. אנו זקוקים ליופי בסביבתנו, במוזיקה שלנו ובספרים שלנו. מוזיקה מעשירה את חיינו וגורמת לנו לרקוד. אנו אוהבים סיפורים טובים כי בסיפורים יש גיבורים, נבלים ודרמה, וסיפורים גדולים אלה מכניסים את הגיבורים, הנבלים והדרמה לתוך הדמיון שלנו.
אנו משתמשים באמנות בצורותיה השונות כדי להירגע, לחדש את עצמנו, כי אלוהים הוא אמן ואנחנו בצלמו. זו שאלה ששווה לשאול: למה אנו מחפשים יופי באמנות, בדרמה, במוזיקה, בריקוד, בטבע או בספרות?
דניאל דנט, אתאיסט גלוי ודמות מובילה בהבנת התודעה, נותן תשובה מנקודת מבט לא-תנ"כית:

"…מחקר זה עדיין מתייחס למוזיקה כמובנת מאליה. כמעט ולא שואלים: למה קיימת המוזיקה? יש תשובה קצרה, והיא נכונה עד כמה שהיא מגיעה: מוזיקה קיימת כי אנחנו אוהבים אותה, ולכן אנו ממשיכים ליצור עוד ממנה. אבל למה אנחנו אוהבים אותה? כי אנחנו חושבים שהיא יפה. אבל למה היא יפה בעינינו? זו שאלה ביולוגית טובה, בוודאי, אבל עדיין אין לה תשובה טובה."

(דניאל דנט, שובר הכישוף: דת כתופעה טבעית, עמ' 43)

מלבד אלוהים, אין תשובה ברורה לשאלה מדוע כל צורות האמנות כל כך חשובות לנו. מנקודת המבט של התנ"ך, הסיבה היא שאלוהים ברא דברים יפים ונהנה מיופי. אנחנו, שנבראנו בצלמו, דומים לו. הלימוד התנ"כי הזה הגיוני לאהבתנו לאמנות.

למה אנחנו מוסריים?

להיות "נברא בצלם אלוהים" מסביר את היכולת המוסרית שלנו. אנחנו מבינים מהו "רע" ומהו "טוב" בהתנהגות, למרות ששפות ותרבויות אנושיות משתנות במידה רבה. החשיבה המוסרית טבועה בנו. כפי שהאתאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס אומר:

"הכוח המנחה של שיפוטינו המוסריים כולל דקדוק מוסרי אוניברסלי… כמו בשפה, העקרונות שמרכיבים את הדקדוק המוסרי שלנו פועלים מתחת לרדאר של המודעות שלנו."
(ריצ'רד דוקינס, האם יש אלוהים? עמ' 223)

דוקינס מסביר שהמודעות שלנו לנכון ולא נכון מוטבעת בנו כמו היכולת שלנו לשפה, אבל הוא מתקשה להסביר רק ממקורות פיזיים מדוע יש לנו אותה. נוצרים אי-הבנות כאשר אנו לא מודים לאלוהים שנתן לנו את המצפן המוסרי שלנו. קחו, למשל, את ההתנגדות של אתאיסט יהודי מפורסם אחר, סם האריס:

"אם אתה מאמין שהאמונה הדתית היא הבסיס היחיד האמיתי למוסר, אז אתאיסטים צריכים להיות פחות מוסריים מאמינים."
(סם האריס, מכתב לעם נוצרי, 2005, עמודים 38–39)

סם האריס הבין לא נכון. מבחינה תנ"כית, תחושת המוסר שלנו נובעת מהיותנו "נבראים בצלם אלוהים", ולא מהיותנו דתיים. ולכן גם אתאיסטים, כמו כל אנשים אחרים, יש להם תחושת מוסר והם יכולים לפעול מוסרית. אתאיסטים לא מבינים מדוע אנו כאלה.

למה אנחנו כל כך חברתיים?

מבחינה תנ"כית, הנקודה ההתחלתית להבנת עצמנו היא להכיר בכך שנבראנו בצלם אלוהים. לא קשה לראות שהחשיבות של האדם מושקעת בקשרים בין-אישיים. טוב לצפות בסרט טוב, אבל הרבה יותר טוב לצפות בסרט כזה עם חבר. באופן טבעי אנחנו מחפשים חברים ומשפחה לשתף איתם חוויות ולשפר את בריאותנו. לעומת זאת, הבדידות ויחסים שבורים עם משפחה או חברים גורמים לנו ללחץ ודיכאון. אם אנו בצלם אלוהים, היינו מצפים למצוא דגש על אלוהים – ואכן כך הוא. לדוגמה, קחו את הדברים הבאים מהתנ"ך:

וְיָדַעְתָּ֣ כִּי יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ ה֖וּא הָאֱלֹהִ֣ים הָאֱמֶ֑ת ה֣וּא הַנּוֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד וְהַחַ֖סֶד לְאֹהֲבָ֥יו וּלְשֹׁמְרֵֽי מִצְו‍ֹתָֽיו לָאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃

וְדַעֲתָ֣ה כִּי־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ ה֖וּא הָאֱלֹהִ֣ים הָאֱמֶ֑ת ה֣וּא הַנֹּתֵ֤ן לְךָ֙ אֶת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־חֶסֶד֙ לְאֹהֲבָ֣יו וּלְשֹׁמְרֵֽי מִצְו‍ֹתָ֔יו לָאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃

הרבה נכתב בתנ"ך על חשיבות אהבתנו לקדוש ברוך הוא, ולמקומות שונים. כשחושבים על זה, אהבה חייבת להיות יחסית ודורשת לפחות שני אנשים.

אפשר לחשוב על אלוהים כלוהב. רבים מהכתבים הנבואיים בתנ"ך משתמשים בדימוי של "אוהב". אם נחשוב עליו רק כ"נדיב", לא נחשוב על אלוהים התנ"כי, אלא ניצור אלוהים בדמיוננו. הוא גם זה, וגם התשוקה במערכת יחסים. לו אין "אהבה" – הוא "האהבה" עצמה. שני הדימויים הבולטים ביותר בתנ"ך לקשרי אלוהים עם עם ישראל הם בין אב לבן (ישעיהו ס"ג) ובין בעל לאשה (הושע). קשרים אלה אינם מרוחקים, אלא הם מהקשרים העמוקים והאינטימיים ביותר בין בני אדם. התנ"ך אומר שאלוהים הוא כך.

זה מה שלמדנו עד כה. האנושות נבראה בצלם אלוהים, כלומר עם מוח, רגשות ורצון. אנחנו מודעים לעצמנו ולאחרים. אנו יודעים להבחין בין טוב לרע. אנו יכולים להעריך יופי, דרמה, אמנות וסיפורים בכל צורותיהם, ובטבעיות נחפש ונפתח קשרים וחברויות עם אנשים אחרים. כל זה אנחנו כי אלוהים הוא כל זה, ונבראנו בצלמו. מתחילים וחוזרים לבראשית א', זה נכון לכל בני האדם – ליהודים וכל העמים האחרים. בהמשך נראה את הסבר התנ"ך מדוע הקשרים שלנו כמעט תמיד מאכזבים ולמה אלוהים נראה כל כך רחוק. למה הכמיהות העמוקות שלנו נדמה שאינן מתגשמות.