סטן לי (1922-2018) זכה למוניטין עולמי באמצעות גיבורי העל של מארוול קומיקס שהוא יצר. נולד וגדל לבית יהודי במנהטן, בצעירותו, הוא הושפע מגיבורי העל של ימיו. סטן-לי עבד עם היהודים המוכשרים ג'ק קירבי (1917-1994) וג'ו סיימון (1913-2011). שלושת האנשים האלה יצרו את רוב דמויות גיבורי העל. אלה שמעלליהם, כוחם ותלבושותיהם עולים לראשנו כל כך בקלות מסרטים שוברי קופות. ספיידרמן, אקס-מן, הנוקמים, ת'ור, קפטן אמריקה, הנצחיים, ארבעת המופלאים, איירון מן, הענק הירוק, אנט-מן, הפנתר השחור, ד"ר סטריינג', האלמנה השחורה: כולם באו מהמוחות ומהסקיצות של שלושת אמני הקומיקס המבריקים האלה
כולנו ראינו את הסרטים האלה של אולפני מארוול. לגיבורי העל הללו יש יכולות מיוחדות מאוד, מתעמתים עם נבלים בעלי כוחות מיוחדים, וכתוצאה מכך אנחנו רואים קונפליקטים מרהיבים. גיבור העל, באמצעות התמדה, כוח, מיומנות, מזל, עבודת צוות, מוצא דרך להביס את הנבל, את האויב. ולא פעם, מציל את כדור הארץ ותושביו. בקיצור, בעולם המארוול שנוצר על ידי סטן לי, ג'ק קירבי וג'ו סיימון, לגיבור העל יש משימה ענקית שהוא צריך לקחת על עצמו ולהשלים אותה, להביס אויב, ולהציל אנשים
הסתכלנו על האדם של ישו דרך העדשה היהודית שלו. אנו רוצים להבין אותו בהקשר ליהודים שתרמו לעולם. רבים אולי לא מבינים זאת, אבל חבילת גיבורי העל של מארוול שאנו נהנים ממנה היום היא תרומה נוספת שיהודים תרמו לאנושות. נושאי גיבורי העל שלהם של משימות ונבלים מהדהדים באופן טבעי כל כך עם האנושות שלנו. זה גם מעלה שאלות לגבי המשימה של האדם היהודי במציאות שזה ישו
מה הייתה המשימה של ישו? איזה אויבים הוא בא להביס?
ישו לימד, ריפא, ועשה ניסים רבים. אבל במחשבות של התלמידים שלו, העוקבים שלו, ואפילו במחשבות של האויבים שלו נותרה השאלה
למה הוא הגיע?
רבים מהנביאים הקודמים, כולל משה, גם הם עשו ניסים רבי עוצמה. משה כבר הביא לנו את החוק (עשרת הדיברות), וישו בעצמו אמר שהוא "לא הגיע כדי לבטל את החוק". אז מה הייתה המישימה שלו?
אנו רואים זאת באיך שהוא עוזר לחברו לזרוס. למה שהוא עשה יש רלוונטיות עבורך ועבורי בחיים היום
ישו ולזרוס
חברו של ישו לזרוס חלה מאוד, תלמידיו של ישו ציפו ממנו שהוא ירפא את חברו, כפי שהוא ריפא רבים אחרים. אבל ישו בכוונה לא ריפא את חברו כדי שניתן יהיה להבין את המשימה שלו. הברית החדשה מתעדת את זה כך
איש בשם אלעזר, שגר בבית-עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. 3 מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: "אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד."
4 כששמע ישוע את הדבר אמר: "מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת." 5 ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. 6 כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים 7 ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: "הבה נחזור ליהודה."
8 "אולם, רבי," קראו התלמידים במחאה, "לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?"
9 "בכל יום יש שתים-עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. 10 מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה." 11 ישוע המשיך: "חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו."
ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: "אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!" 14 "אלעזר מת," אמר להם ישוע בפירוש. 15 "אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו."
16 תומא (הנקרא בשם חיבה "התאום") אמר לחבריו התלמידים: "בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו."
ישו מנחם את אחיותיו של לזרוס
17 בהגיעם לבית-עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. 18 בית-עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19 ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. 20 כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית
21 "אדוני," אמרה מרתא לישוע, "אילו היית כאן, אחי לא היה מת. 22 אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך."
23 "אחיך יקום לחיים," הבטיח ישוע
24 "כן," אמרה מרתא, "עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון."
25 אולם ישוע אמר לה: "אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. 26 כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?"
27 "כן, אדוני," השיבה, "אני מאמינה שאתה המשיח בן-האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב."
28 כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: "המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך." 29 מרים יצאה אליו מיד. 30 ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. 31 היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה
32 כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: "אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת." 33 בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. 34 "היכן קברתם אותו?" שאל
"בוא וראה," ענו האנשים. 35 ישוע בכה 36 "הם היו חברים טובים מאוד," אמרו היהודים זה לזה. "ראו עד כמה אהב אותו!"
37 היו שאמרו: "אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?" 38 ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה
ישו מביא את לזרוס לתחייה
39 "הזיזו את האבן," ביקש ישוע
אולם מרתא, אחות המת, אמרה: "אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!"
40 "האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?" שאל ישוע
41 האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: "אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. 42 אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי." 43 לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: "אלעזר, צא החוצה!" 44 ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. "הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת," אמר ישוע
הבשורה על-פי יוחנן, פרק 11, פסוקים 1-44
עימות את המוות
האחיות של לזרוס קיוו שישו יבוא במהרה כדי לרפא את אח שלהם. אבל ישו עיכב את הנסיעה שלו בכוונה ונתן ללזרוס למות, ואיש לא הבין מדוע. אבל החשבון הזה מאפשר לנו לראות לתוך לבו ואנחנו גם קוראים שהוא כעס
על מי הוא כעס? על האחיות? על תלמידיו? על לזרוס?
לא, הוא כעס על המוות עצמו. כמו כן, זו אחת משתי הפעמים היחידות בהן מתועד שישו בכה. למה הוא בכה? האם זה בגלל שהוא ראה את חברו מוחזק במוות. המוות עורר בו כעס וגם צער
מוות – האויב האולטימטיבי
ריפוי אנשים ממחלות, טוב ככל שיהיה, רק דוחה את מותם עוד יותר. נרפה או לא, המוות בסוף לוקח את כולם, בין אם בן אדם הוא טוב או רע, גבר או אישה, זקן או צעיר, שומר דת או לא. זה היה כך מאז אדם שהפך לבן תמותה בגלל חוסר הציות שלו. כל צאצאיוף כולל אותי ואתכם, כולנו מוחזקים כבני ערובה בידי האויב – מוות
אנחנו מרגישים שאיו תקווה ואין תשובה נגד המוות. כשמישהו רק חולה עדיין נשארת התקווה, ולכן לאחיות של לזרוס הייתה תקווה לריפוי. אבל עם המוות לא הייתה להן תקווה, וזה נכון גם לגבינו. בבית החולים יש קצת תקווה אבל בהלוויה אין. המוות הוא האויב האחרון שלנו. זה היה האויב שישו בא להביס עבורנו. זו הייתה הסיבה שהוא הצהיר בפני האחיות את הדבר הבא
25 אולם ישוע אמר לה: "אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות
הבשורה על-פי יוחנן, פרק 11, פסוק 25
ישו בא כדי להשמיד את המוות ולהעניק חיים לכל מי שרצה בכך. הוא הראה את סמכותו למשימה זו על ידי תחייתו של לזרוס בפומבי ממוות. הוא מציע לעשות את אותו הדבר עבור כל האחרים שירצו חיים על פני מוות
יותר גדול מגיבורי העל
תחשבו על זה! ישו נאבק ביריב שאפילו סטן-לי, עם הדמיון המבריק והרחב שלו, לא יכול היה לדמיין להעמיד את גיבורי העל שלו מול אויב כזה. למעשה, כמה מהם, למרות כוחותיהם, נכנעים למוות. אודין, איירון מן, קפטן אמריקה, חלק מהנצחיים, לא רק שהם היו מובסים על ידי האויבים, אלא גם שבויים למוות
החוצפה של ישו כפי שהיא מוצגת בברית החדשה היא זו: ללא כל כוח מיוחד, זריזות, טכנולוגיה או נשק אקזוטי, כותבי הברית החדשה מציגים אותו כשהוא מתעמת בשלווה עם המוות עצמו, פשוט על ידי דיבור
זה שסט-לי לא ניסה עלילה כזו של גיבורי על מראה שהברית החדשה לא נבעה מתושיה אנושית. אפילו אנשים בעלי הדמיון הגדול ביותר מבינינו לא יכולים לדמיין עימות מוצלח עם האויב הזה. המוות שולט אפילו על גיבורי העל של יקום מארוול. זה נראה בלתי סביר שכותבי הברית החדשה אז, ללא ההזדמנויות להרחיב את דמיונם כמו סטן-לי, היו מצליחים להעלות עלילה כזו במוחם
תגובות לישו
למרות שהמוות הוא האויב האחרון שלנו והגדול ביותר, רבים מאיתנו מתמודדים עם 'אויבים' קטנים יותר. אלה נובעים מבעיות (פוליטיות, דתיות, אתניות וכו') המתרחשות סביבנו. זה היה ככה גם בתקופת ישו. מהתגובות שלהם אנחנו יכולים לראות מה היו החששות העיקריות שלהם. הברית החדשה מתעדת את התגובות השונות
45 יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. 46 אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר
47 הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. "איפה הוא ואיפה אנחנו?" שאלו זה את זה במבוכה. "האיש הזה באמת מחולל ניסים! 48 אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!"
49 קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: "אינכם מבינים דבר! 50 האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?"
51 קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. 52 ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני-האלוהים באשר הם
53 מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, 54 ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו
55 בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. 56 הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית-המקדש שאלו איש את רעהו: "מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?" 57 בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו
הבשורה על-פי יוחנן, פרק 11, פסוקים 45-57
הדרמה ממשיכה
אז המתח עלה. ישו הכריז שהוא היה 'חיים' ו'תחייה' והוא יביס את המוות עצמו. המנהיגים הגיבו בכך שזממו את המוות שלו. רבים מהאנשים האמינו לו, אך רבים אחרים לא ידעו במה להאמין
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם היינו עדים לתחיית לזרוס מה היינו בוחרים לעשות. האם היו בוחרים להיות כמו הפרושים, ממוקדים במשהו אחר, מחמיצים את הצעת החיים מהמוות? או שהיינו 'מאמינים', ושמים את תקוותנו בהצעתו לתחיית המתים? גם אם לא היינו מבינים זאת בכלל? התגובות השונות שהברית החדשה מתעדת אז, הן אותן התגובות להצעה שלו שאנחנו מגיבים היום
המחלוקות האלה גדלו ככל שהתקרב חג פסח – אותו חג שבו משה חנך לפני 1500 שנים. הסיפור של ישו ממשיך בזה שהוא מראה לנו איך ישו לקחת את המפגש הזה עם המוות תעד גדול קדימה. הצעד הזה מושיט יש לכם ולי
הוא עשה זאת בשבוע האחרון לחייו, בפעולות שלו שאםילו היו מטלטלות את הראש של ד"ר סטריינג'. אנחנו מסתכלים על הבוע האחרון לחייו, יום אחר יום, ולומדים על העיתוי המדהים של כניסתו לירושלים